חבצלת תרמ"ד

אם הרעיון הקדוש הלאומי, שיבת ציון, ישעשע את נפשי תנחומות לימים יֻצָּרו, עת אראה המושבות תעלינה, תפרחנה, ותקות ישראל לא לתוהו היתה, – כפלים לבי עלי דוי בהביטי מצב עמי בעיר ירושלים. לא יאמן כי יסופר, שאלפי נפשות מבני עמנו בירושלים הם בעירום ובחוסר כֹּל, ורבים אשר נפשם נפחו מזלעפות רעב. היוקר הולך וגדול, מַעינֵי החלוקה נחרבו, ומאין ימָצא לחם לעם הזה? הלאומיים בכתבם על דגלם שיבת ציון, להרים נס ציונה, הריעו בשופרות, ועל החלוקה נתנו בקולם לאמור: “נצרור צרורות כספנו, מלתת לחם להעצלים”, “עבדו את האדמה ותחיו”. נקל להלאומיים לאמור כן, אך מדוע גם לא יעשו כן? חלקו הארץ בחבל ליושבי ירושלים, אז תראו אם ישבו תחת תנור וכירַים. לו ישימו הלאומיים אל לבם, אז יוָכחו לדעת כי גם לרעיון־החלוקה, קדוש יאמר. הגידו מבטן מי יצא הרעיון שיבת ציון? מי הוליד רעיון ישוב ארץ ישראל? זה כשבעים שנה אשר החלוקה בארץ, ועוד טרם הוכו בני ישראל מכת שוק על ירך מידי פראי אדם, עד התעוררו וימלטו להרי יהודה, עוד טרם שמו המשכילים וחולמי חלומות לשוב לארץ אבותם ציונה, יען בגויים עוד לא ירגיעו, עוד טרם צרת ישראל גדלה עדי הכרח לשדד ולעבוד האדמה, היו חרדים לדבר ד' אשר עזבו ארץ מולדתם, הונם ורכושם לבוא ציונה. לא מעקת עריצים באו הנה, גם לא מקנאת עם אשר לא יכלו לשמוח אלי גיל כעמים ולעלות על שלבי הכבוד, לא מפני אלה באו הנה, רק למען ציון וירושלים באו, לחונן עפרה ולרצות אבניה. החלוקה סללה לנו המסילה לשיבת ציון, לא רק ברוח, כי אם בפועל. החלוקה היתה שרשרת האהבה אשר רתקה לבות בני ישראל למקום אחד, והוא ירושלים. ומה עשו אז בני המושבות אשר מחדש באו, מבלתי הבין שפת עם הארץ ומבלי דעת תכונת הארץ לו לא מצאו פה אחיהם, אנשי החלוקה? עינים היו אנשי החלוקה לבני המושבות להראותם הדרך בה ילכו. מליצים היו בינם ובין עם הארץ. – – – ובכתב ספר התולדה לדברי הימים לבני ישראל יאמר גם על אנשי החלוקה: “ראשון לציון הנה הנם”.