(כל הפוסל במומו פוסל)

כל יודעי ומכירי יודעים כי אינני מן הפרושים, אך גם לא מן הצבועים, אהבתי את הרמב"ם ואת אריסטוטלס, אך את האמת יותר משניהם. ולכן בשלחי את שירי “פותר־החלומות”, למען האמת שרתי, ולא היתה כונתי לפגוע באדם. כי מי כמוני יודע רשעת מנהלי המושבות וזדונם. כרע כאח התהלכתי עמם, ואבין הגיגם, ואראה את תכליתם… קורות הישוב יכתבו לדור אחרון בדם ודמע, הם אנשים נקיים, ודמעתות העשוקים. ולוא באמת היה את לבב הנדיב רק תשועת ישראל, כי עתה לא היתה ביד פקידיו היכולת לעשות כשיטתם: ליסד המושבות בנשים, ולגרש כל חכם־לב ואיש חרוץ, כנודע. וגם לא הרעימו העולמות בדבר השמיטה. כי כל היודע חוקי היקום – ידע כי נחוץ לארץ לשבות גם על פי חוק הטבע, והטענה כי יהיו בני המושבות כל השנה בטלים, בשקר יסודה, יען בלעדי עבודת אדמה, ישנה עוד עבודה רבה בבית ובמקנה אשר תוכל להיות לתועלת. והנה אבותינו נתנו נפשם גם על סנדל המסומר, ואנחנו נעזוב מצות שמיטה החמורה?! מכל שיטת הישוב, על פי חוקי הפקידים, נראה כי לא מחיבת ציון על נדיבות יקום הנדיב. לכן הרימותי קולי בשיר לפתור חלומותיו וחלומות כל ישראל. – – –

– – – והנה הנבל הפוחז הזה העז לכתוב כי פרנסתי היתה מהמסיתים. אשביעכם בני ירושלים ברגשי הקודש הרוגשים קרבכם, כי תודיעו ברבים אם אמת הדבר. וגם לכם ראשי המיסיון אקרא בשם “תורת האדם” להודיע אם חסיתי בצלכם. אמת כי האדון אוליפנט הטה לי חסד ובביתו גדלתי, אך הוא לא היה לי מסית, אדרבא, הוא שנא אותם וחמש ועשרים שנה לפני מותו עזב לגמרי את אמונת הנוצרים, כאשר כתבתי במ"ע "Jew. Standart ", וכאשר ידעו זאת אנשי בריטניא מקטנם ועד גדולם. – – –

– – – מעולם לא בקשתי עזר, רק בעת שאלני ערלנגר “מה אוכל לעשות לכבודך, כי מיודעי כתבו לי טוב עליך”. עניתי בהלצה: עשני למנהל באחת המושבות, כי מאד קנאתי בם, יען אוכל לחלל כל קודש כמוהם, ובנות ישראל ישרתוני כשפחות ואמהות וכל בני ישראל עבדי הם. – – –

– – – מחלתי מחלת המים הלכה וגברה עלי, ובכן הלכתי אל קונסול אוסטריא (יליד אוסטריא) והאדון ארטין אפנדי נתנני לבית־החולים של רוטשילד, אשר עמד תחת השגחת הד“ר שווארץ. אך כאשר כל נדבות עשירנו בארץ “הצבי” ישא רוח, ורק המנהלים והעוזרים יהנו מהן, כן משפט בית החולים. וכמו מבתי הספר “מקוה ישראל” ושל נסים ב… התלמידים עת יגמרו למודם לא יצלחו למאום, רק להיות רכבים, לדבר עם הסוסים והחמורים צרפתית, כן בתי חוליהם, חוליהם בל יקומון ובאיהם ברעב ימוגו עדי ישובו לעפרם. משרת בית החפשית פשט בגדי, אך במים לא הביא בשרי, כמשפט בבתי החולים. מצעות המטה לא החליף, ועל המצע אשר שכב חולה עליתי. בכל יום בקרני הד”ר שווארץ, פניו לא ראיתי, רק אחוריו. ולא שאל למשרת הספרדי עלי, והלך. מעולם לא משש את ידי וגויתי, ולא שאל אותי לשלומי. לחמי היה צר, וחלקת בשרי רזה ודלה. שלשה שבועות שכבתי שם, עד כי צבתה גויתי, ונוסף לזה באה עלי המכה השלישית (מפני אי נקיותי) ותמיד מששתי את כלַי, וביום אחד קמתי, אחר שפכתי בוז על הד“ר, ועזבתי את הבית. ומפני חולשתי וכובד המים באתי לבית המרקחת “משגב־לדך”. הרוקח בראותו אותי במצבי – בכה, ובשמעו את אשר קרני, שאלני: “מדוע לא תלך לבית החולים של המסיתים?” – יען לא אובה לחלל את השם – עניתיו. אז אמר לי כי הרבה מיקירי ירושלים מבקרים שעריו, ומה גם אתה, כי בסכנה הנך, וסכנתא חמירא מאסורא. שמעתי לעצתו, ומיד הלכתי שמה. והמה קבלוני, ובחדר מיוחד על מטה כבודה ונקיה השכיבוני, ששה ירחים ירחי עמל הייתי מפרפר בין החיים והמות. ומשך העת דבר עלי הד”ר צעפלין, כי אעזוב את כפירתי הנוראה, ואז יש תקוה כי אחיה. אבל אני עניתי לו: הן בסמי רפואתך, אשר בני עמי יאמינו בהם, אני לא אאמין, (משך מחלתי לא חפצתי לקחת סמי מרקחיו) ואיך אוכל להאמין באמונתך אשר בני עמי בה לא יאמינו? כאשר בקרוני פרידלנדר ופרידמן וחפצו לתת לי את “הברית –החדשה” זרקתי אותה לארץ, ואמרתי אם יאבו להביא ספורים מתולדות העמים והטבע, אז אקבל. והאחרון אמר, כי אני מהאנשים אשר אפילו על פחתו של גיהנום אינם חוזרין. עדים על זה, כי כנים דברי, המה: פרידמן, קעלך והרוקח והד"ר החיים אתנו. – – –

– – – כאשר נשלחתי מיד הרופא ליפו, להחליף את האויר, קבלתי שם מכתב מהאדון אוליפנט ללכת ל“ראשון־לציון” אל מר הייסמַן לשבת אצלו שלשה חדשים, עד אשר אבריא. גם מר הייסמן קבל מכתב כזה. לא ללמוד מלאכת הגנים (כאשר כתבו המסיתים) שבתי ירושלימה, כי־אם להודות להד"ר ולפרידלנדר בעד עמלם בעדי משך מחלתי, והאחרון אמר לי, כי אני היהודי הראשון שיש בו התכונה להכיר טובה. ובמשך דבריו אמר אלי, כי אשים לבי לאמונה. אמרתי לו, כי טוב לי להיות כופר כל ימי, מהיות מאמין שעה אחת. – – –