נשיקת עלים / יחיאל מר

וְכַאֲשֶׁר הָרְחוֹב עָבַר עַל גְּדוֹתָיו

וְהִשְׁתַּפֵּךְ לַסִּמְטָאוֹת,

סִפְּרוּ אוֹדוֹתָיו הַקְּרוֹבִים בֶּאֱמֶת.

אֲבָל פְּרָחִים שֶׁל אֲהָבוֹת וּשְׂנָאוֹת

פָּתְחוּ לֹעַ אַרְיֵה לִבְלֹעַ

הַנִּשְׁמָעוֹת וְהַנִּשְׁתָּקוֹת.

וְלוּ יָדְעוּ לִצְחֹק

הָיְתָה הָאָרֶץ רַעַם מְגַלְגֶּלֶת מֵרֹב.

כָּךְ עָבְרוּ עַל פָּנָיו שֶׁעָבְרוּ

עַל פְּנֵי סוֹף לְהַכִּיר חֹק.

וְרַק הֶעָלִים בְּאַלּוֹנֵי סוֹרֵר וּמַמְרֶה

לֹא שָׁעוּ לֶהָמוֹן

וְנָשְׁקוּ זֶה לָזֶה נְשִׁיקַת זִוּוּג

אַחֲרוֹן.