הֱיֵה-נָא טוֹב אֵלֶיהָ,

הֱיֵה אֵלֶיהָ טוֹב…

אַתָּה חִלַּלְתָּ, אַתָּה קִלַּלְתָּ,

אַךְ לֹא יִחַלְתָּ אֶל הַסּוֹף –

אֵלָיו אַךְ לֹא שָׁאַלְתָּ – –

הָבֵא-נָא לָהּ פְּרָחִים,

הָבֵא פִּרְחֵי-הַגָּן…

אַתָּה דָרַכְתָּ, אַתָּה רָמַסְתָּ

אַךְ בֵּרַכְתָּ כָּל נִצָּן,

אֶל כָּל נִצָּן עָלַזְתָּ – –

לְכָה הַיּוֹם אֵלֶיהָ,

אֵלֶיהָ לֵךְ הַיּוֹם.

אַתָּה סִפַּרְתָּ, אַתָּה שׁוֹרַרְתָּ,

לֹא בָא הַשִּׁיר עַד-תֹּם,

הַשִּׁיר עוֹד לֹא גָמַרְתָּ – –

ירושלים, תרצ"ט