לוגו
על "מכתב-מאקדוֹנאלד" ועל מטרת הציונות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נאום בקונגרס הציוני הי"ז

בּאַזל, יולי 1931


הציר, שעליו סובב הויכוח בקונגרס זה, היה ניסוחה של מטרת הציונות. הצעת הצה"ר (הכלולה בנאומו זה של ז’בוטינסקי) נדחתה בהצבעה אישית, וברוב קולות נתקבלה הצעת סיעת הפועלים “לעבור לסדר-היום”. אחרי ההצבעה התפזרה ישיבת הקונגרס תוך שערוריה של רעש וצעקות. (ז’בוטינסקי קרע את כרטיס-הציר שלו, חברי הצה"ר שרו את “התקוה” ועזבו את האולם, וכו').

ד“ר וייצמאַן אמר בשיחה עם סופר יט”א, כי לדעתו אין הכרח ברוב יהודי בארץ כדי ליצור בה “ציוויליזציה עברית”. דבר זה עורר התנגדות חריפה מצד רוב הצירים, ובמקומו נבחר כנשיא נחום סוקולוב. סיעת הצה“ר (חוץ מז’בוטינסקי) חזרה לאולם-הקונגרס כדי להצביע בעד סוקולוב ולהבטיח לו ע”י כך רוב קולות.


זאב ז’בוטינסקי (הצה"ר, מצרים-סוריה, מתקבל בתשואות סוערות וממושכות – מדבר גרמנית):


סיעת הצה"ר הטילה עלי להסביר את עמדתה לגבי המצב הפוליטי כיום. אעמוד על מצב זה משתי נקודות: את הנקודה האחת אפשר להגדיר בקצרה בשם מכתב-מאַקדוֹנאַלד, הנקודה השניה היא – מטרת הציונות.

הקשר שבין הבנין הכלכלי לבין המשטר הפוליטי הוא כיום כבר דבר המובן מאליו לכל אדם, ואין עוד צורך להוכיח קשר זה בקונגרס. אמנם, נהוג אצלנו לומר כי עמדות ממשיות חשובות יותר מזכויות פוליטיות. אך אינני מאמין, שאפשר להוכיח דעה זו. ודאי, להגשים את הציונות אפשר רק על-ידי צבירתן של עמדות חיוביות, ביחוד כלכליות. אך, תהא זו הגזמה לומר, כי עמדות אלו כשהן לעצמן גוררות אחריהן שיפורים פוליטיים. להיפך, יש מקרים כשעם לא רק מחזיק בידיו “עמדות חשובות”, אלא שולט בארץ כולה, ואף-על-פי-כן הוא מידלדל בגלל משטר פוליטי גרוע. רוסיה היתה העשירה בארצות העולם, אבל האיכּר בה היה העני ביותר, הפועל היה האומלל ביותר, וכן גם היהודי – כי בארץ ההיא שרר משטר פוליטי גרוע.

ולא כל שכן שאין לומר, כי די ליצור “עמדות” כלכליות, כדי להשיג באורח אבטוֹמאַטי ויתורים פוליטיים. דוקא בשבועות האחרונים ראינו מבחינה זו שתי דוגמאות בלתי-נעימות: עפולה הריהי עובּר של עיר יהודית, כלומר – היא גופה כבר עמדה; ונוסף על כך – עיר בעמק, והן העמק נחשב לאחת מ“עמדותינו” המזהירות ביותר בארץ. ובכל זאת לא הצלחנו להשיג את מילוי דרישתנו, שבסלילת הכביש המוביל דרך עפולה יועסקו גם פועלים יהודיים במספר מספיק. וגם את תולדותיה של “עמדה” יהודית אחרת מכירים אתם, של בית-הספר כּדוּרי: הכל שם יהודי – הייסוּד, הכסף, המטרה. אבל נתקלנו באותו הקושי מבחינת העבודה העברית. מקווים אנו לשיפור המצב – אבל הוא לא יבוא אלא על-סמך “לחץ” מסויים, כלומר, על-ידי פוליטיקה – וזהו הסוד שבמצב כולו. בשביל הבנין הציוני דרושים שני הדברים גם יחד: דרושות עובדות, מעשים, אבל, תנאי קודם להתקדמות נוספת, יוסיף תמיד להיות גם מאבק פוליטי. ומנקודת-מבט זו חייבים אנו להסתכל במצב שבארץ ישראל ומסביב לה.

מובן מאליו, כי בתנאים המורכבים שבארץ ישראל לא יוכל המצב הפוליטי להיות לעולם “כולו טוב”. בכל מצב, גם כשהוא טוב, יש חסרונות וליקויים. גם אילו רצה מיניסטר אנגלי ללמד לפנינו סניגוריה על המצב, לא היה אומר, כי המצב “אידיאַלי”. הוא היה אומר, כי יש ליקויים במצב, אך בדרך-כלל סבור הוא שאפשר לשׂאתוֹ. בעייתו של המצב הפוליטי איננה איפוא השאלה, אם הוא טוב לחלוטין, אם לאו – עו עוז קריבוי, עמרימינרול]י(סה אשקר, מונהד יעקובי, תערוכה אלא השאלה, אם אפשר לשׂאתו אוֹ אם הוא ללא-נשוא. הסבור הציוני כי יוכל להוסיף לפתּח את הציונות על הבסיס הפוליטי הקיים, או שסבור הוא, כי במצב זה הדבר אינו אפשרי? הבעיה כולה איננה ביקורת שמותחים על פרט זה או אחר. אין טעם שנחזור ונלַמד לקח איש את רעהו, כי אין אור בלא צל ואין צל בלא אור. המדובּר כאן רק בדבר אחד: האפשר לשׂאת את המצב הפוליטי או לא? האם “satisfactory”1 הוא או לא? הישנה יכולת להמשיך את המפעל בתקוה טובה על בסיס זה, אם לאו?

כאשר מדבּרים על שיתוף פעולה עם מעצמת-המאַנדאַט, אין טעם ללמדנו, כי שיתוף זה הוא דבר שבהכרח. דוקא הצה"ר הדגיש תמיד, כמה הכרחי הדבר, שהממשלה תשתתף בבנין השתתפות חיובית. דבר זה ברור. אך לא זו הבעיה: כלום המצב הפוליטי הנוכחי הוא “בסיס”, שעליו יכולה הציונות לשתף פעולה עם מעצמת-המאַנדאַט, אם לאו?

ומכאן מגיע אני אל מכתבו של מאַקדוֹנאַלד. דומני, כי אל ה-“Statement of Policy”2 שלוֹרד פּאַספילד פירסם באוקטובר 1930, מתייחס הקונגרס פה אחד יחס שלילי. אך עדיין קיימות אשליות לגבי מכתבו של מאַקדוֹנאַלד. צריך לציין כי לעומת ה-statement של פּאַספילד יש במכתבו של מאַקדוֹנאַלד כמה נקודות, שגם אנו, כמובן, יודעים להעריכן כראוי. כל נעימתו של המסמך הזה ידידותית היא פחות או יותר, בה בשעה שנעימתו של הספר הלבן עוֹיינת. במכתבו של מאַקדוֹנאַלד נאמר, כי הממשלה רואה את תהליך יצירתו של הבית הלאומי היהודי לא כמגובש וגמור, אלא כעודנו נתון בהתהוות. וכן כלולה בו ההכּרה החשובה מאד (על-גבי הנייר), כי בחישוב מספרם של הערבים “מחוסרי הקרקע” לא יובאו בחשבון הערבים כולם, אלא רק אותם שיוכלו להוכיח, כי קיפחו את אדמת-החכירה שלהם בקשר לקניית-קרקע יהודית. נאמר שם גם-כן, כי בשעת קביעתו של מספר הפועלים היהודיים בעבודות הציבוריות יובא פחות או יותר בחשבון חלקם של היהודים במסי הארץ. על רבים, לפחות על שנים מסעיפים ידידותיים אלה, כבר הגיעונו ידיעות מפורטות מתוך עובדות מסויימות שנתרחשו אחרי פירסומו של מכתב-מאַקדוֹנאַלד. אבל כאן דנים אנו במה שנאמר במכתב על-גבי הנייר, ועלינו להודות, כי סעיפים אלה מגלים הלך-רוח פחות או יותר ידידותי. אבל, לעומתם יש במכתב סעיפים אחרים, שמגמתם אחרת לגמרי, וחוששני, שלסעיפים אלה נודעת חשיבות גדולה ומכרעת יותר.

ראשית-כל, פותח מכתב-מאַקדוֹנאַלד באישור תקפּו של ה-statement הפּאַספילדי. אומר הוא, כי מכתב זה אינו אלא “פירוש מוסמך לספר הלבן לגבי הענינים הנידונים במכתב זה”. מכאן נובע תקפּו של הספר הלבן. וכן אסור לשכוח, כי כבר לפני שפורסם מכתבו של מאַקדוֹנאַלד, הצהיר בפּאַרלאַמנט מאַקדוֹנאַלד עצמו, וגם סגן-מזכיר-המדינה ד“ר שילס, כי הספר הלבן מוסיף לעמוד בתקפּו, והוא אפילו “המסמך המכריע” מבין השנים. ועוד נובע מכאן, כי אותם הסעיפים והענינים בספר הלבן, אשר לא נדוֹנו במכתב, יעמדו בכל-זאת בתקפם, שהרי עומד בתקפּוֹ הספר הלבן בכללותו ולאו דוקא בצורתו שתוּקנה ב”פירוש". בין הסעיפים הללו במסמכו של פּאַספילד, שלהם לא ניתן שום “פירוש”, מצויה גם אותה פיסקה הדנה ברוח חיובית בשאלת הפּאַרלאַמנט בארץ ישראל, ובה נאמר (עמודים 14 ו-15): “לפיכך יש בדעת הממשלה להקים בארץ ישראל מועצה מחוקקת. אם חלק מן הצירים לא ייבּחר, משום המנעוּת מצד האוכלוסים או מסיבה אחרת, יתמנה מספר מתאים של צירים על-ידי הממשלה”.

לפיכך, גבירותי ורבותי, אם נכּיר כיום במכתבו של מאַקדוֹנאַלד שהוא “בסיס לשיתוף”, שהוא פחות או יותר satisfactory, הרי יהיה לכך מובן ברור והגיוני, והמובן הוא זה: בכך נכיר בספר הלבן של פּאַספילד, שתקפּו אוּשר במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, בכך נכיר גם באותם סעיפי הספר הלבן, שנשארו בתקפּם בצורתם המקורית, גם באיוּם של הקמת פּאַרלאַמנט. ובדברים האלה עלינו להכיר כב“בסיס לשיתוף”?!

אולם, הדבר המסוכן, אולי, ביותר היא אותה תסבוכת, שנוצרה מתוך שמפרשים את המאַנדאַט, את הציונות ואת מדיניותה של הממשלה מסמכים מקבילים ושונים, הסותרים זה את זה, אבל כולם שרירים ובעלי תוקף. לעיני הפקידים, לעיני ממשלת הארץ, עומדת איפוא ספריה שלימה ובה פירושים על כוונות הממשלה. לכל פקיד ניתנת בכך האפשרות להשתמש היום במסמך א' ומחר במסמך ב‘, ואף להשען על כך שמסמך א’ הריהו סוף-סוף “המסמך המכריע”, ודוקא לפי דבריו של השלטון העליון. דבר זה יוצר בסיס חוקי לשרירות-לב אדמיניסטרטיבית. על-ידי כך ניתנת לכל פקיד הרשות לומר לכם: “אמנם, כתוב במסמך ב‘, שיש להביא בחשבון רק אותם ערבים מחוסרי-קרקע, שיש בידם להוכיח, כי קיפחו את אדמת-החכירה שלהם בקשר לקניית-קרקע מצד יהודים – אך הרי ב’מסמך המכריע’ כתוב הדבר בצורה אחרת”. וכאן מדבר אני לא על האפשרויות, אלא על עובדות הידועות לכולכם.

אבל גם הדברים, שמכתב-מאַקדוֹנאַלד איננו פוסח עליהם, אלא בא ו“מפרשם”, רעים הם לפעמים לא פחות מן הספר הלבן המקורי; ולפעמים רעים עוד יותר. בנעימתו הידידותית תמצא פה ושם משפטים, שנוסחו במתיקות נפלאה עד שאין מרגישים מיד את כל האפשרויות של “פירושים” מזיקים הנפתחים בהם. טלו, למשל, את המשפט: “אין להתעלם מהשפעת העליה וההתישבות של היהודים על מצבה הכלכלי של האוכלוסיה הלא-יהודית”. נזכר אני במקרה שקרה בשנת 1919, כשהיה עלי לשאת ולתת, בשם ההנהלה הציונית הארצישראלית, עם מחלקת הכספים בירושלים לשם השגת רשיון להביא מכונות בשביל בית-חרושת קטן לסבון. ואז אמרו לי: “אבל אל-נא ישכח, כי בסביבת שכם קיימת תעשית-סבון פורחת של הערבים! אם יקימו גם היהודים בית-חרושת לסבון, והוא בודאי ייצר סחורה זולה ומשובחת יותר, מה יהא על תעשית הסבון הערבית?” המשפט הנ“ל במכתבו של מאַקדוֹנאַלד לא נכתב אז עדיין, אבל, הן פירוש כעין זה לאותו המשפט מנסר בחללה של ארץ ישראל. למרות שאין אנו פוגעים במישרין ברכושם של הערבים, הרי מטיבים אנו לעבוד מהם, ולכן אומרים לנו, כי להתקדמותנו נודעת “השפעה” כלשהי על היסודות הפחות-מתקדמים בארץ. ועתה, במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, נקבע ה”נימוק" הרווח הזה נגד הציונות כהשקפה רשמית.

מכתבו של מאַקדוֹנאַלד חוזר על איומו של הספר הלבן, שיוטל “פיקוח” על קניית קרקעות, ולא עוד כהערה, כרעיון, אלא כהחלטה. והחלטה זאת כבר הוגשמה, כידוע לכם, בעובדות של תחיקה.

ועוד כתוב במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, כי גם להבא יש לעשות את הסדרת העליה היהודית “properly” (כראוי). מה פירושה המעשי של המלה “כראוי”, – זאת אינני צריך להדגים לעיניכם. אך רוצה אני בכל-זאת להזכיר את המקרה – שכבר נתפרסם בינתיים – באותו נער עולה, שהולקה מלקות רשמיות, כי הסדרת העליה צריכה להעשות “properly”.

ולהלן נאמר במכתבו של מאַקדוֹנאַלד: “הסוכנות היהודית רשאית להתיחס בחיוב לעיקרון, שלפיו ניתנת לפועלים יהודיים זכות עדיפה, או אף זכות יחידה, להיות מועסקים אצל ארגונים יהודיים. אולם, אם יביא הדבר לנישול פועלים ערביים, או אם יביא להגדלת חוסר-העבודה הכללי בארץ, הרי יהא זה גורם, שמעצמת-המאַנדאַט תצטרך להביאו בחשבון”. וכדוגמה לכך מונח לפני מכתב, שהגיעני זה עתה מארץ ישראל. אחד האנשים, שיש לי עמהם קשרים, ניתנה לו בשאלת עפולה ובשאלת כּדוּרי ההסברה הבאה מפי פקיד אנגלי חשוב למדי ויודע-דבר. פקיד זה לא הסתמך על הספר הלבן, אלא על מכתבו של מאַקדוֹנאַלד. הוא אמר: “הן במכתב זה נקבע כי חפשים אתם, כמובן, להעסיק במוסדותיכם פועלים יהודיים. אך, אם מגיעה הממשלה לכלל דעה, שעל-ידי כך ניטלת היכולת להקל את חוסר-העבודה בין הערבים, הרשות בידה להתעלם מן העיקרון, שיועסקו בעבודות הציבוריות גם יהודים”. ואם יגיע הדבר לכלל ויכוח פומבי, תיווכחו בכלל, כי הסניגורים של האדמיניסטרציה הארצישראלית, הפקחים עד מאד, יסתמכו לא על הספר הלבן, אלא דוקא על מכתבו של מאַקדוֹנאַלד – וכל הבקיא במשפט יאמר, כי הסתמכות זו היא כדת וכדין.

אך גרוע ביותר במכתבו זה של מאַקדוֹנאַלד הוא משפט המקנה לעם הערבי את זכות ה“ויטו” על כל צעד, שהממשלה תעשנוּ, אולי, להגשמת המאַנדאַט. במשפט זה נאמר: מעצמת-המאַנדאַט אינה רשאית להתעלם מן העובדה, כי קיימים בארץ ישראל אינטרסים שונים והשקפות שונות. ואת אלה אין ליישב אלא אם מבינים כראוי, שפתרונה המלא של הבעיה תלוי בהבנה הדדית בין יהודים לערבים. כל עוד לא הוּשׂגה הבנה הדדית זו, שומה על הממשלה לקבוע את הדרכים הפוליטיות מתוך שתתן את דעתה על חישובים הכרחיים של שויון-משקל". אם נתרגם את הדברים הללו ללשון-המעשה, יהיה פירושם זה: מוכנים אנו, הממשלה, להגשים את המאַנדאַט במלואו, אבל – תחילה הבנה הדדית. ואם מסרבים הערבים להגיע לידי “הבנה”, אם אומרים הם לאו – הרי אנוסה הממשלה, במקום להגשים את המאַנדאַט, לקיים “שויון-משקל” (balance). והרי יודעים אתם, מה פירושו של “שויון-המשקל” בפּראַקטיקה הארצישראלית: כשהיהודים תובעים שיפּור כלשהו והערבים מתנגדים לו, מקיימים את שויון-המשקל – ונשאר הסטאַטוּס-קווֹ. איש באולם זה לא יכחיש, כי הסטאַטוּס-קווֹ-אַנטה היה והוֹוה בארץ ישראל “ספר לבן” מתמיד. זכות זו “לקיים שויון-משקל”, שהממשלה נוטלת לעצמה, זכות זו לשתּק את הוראותיו של המאַנדאַט לטובתנו, כל עוד מסרבים הערבים להגיע לכלל “הבנה” – זאת אפשר לתרגם רק כזכות-ויטוֹ שנותנים לערבים. נותנים לידם אמצעי נוח, שבו יוכלו לעכב כל פעולה של הממשלה לטובת הציונות, על-ידי כך בלבד, שיסרבו לתת את הסכמתם, שיישארו באוֹפּוֹזיציה – והממשלה רואה את עצמה כפטורה מחובתה על-פי המאַנדאַט.

וכעת אחזור אל אותו חלק ב-statement של פּאַספילד, אשר עומד “בתקפּו”, ודוקא ללא כל פירוש “ידידותי”: הרי זה האיוּם להקים פּאַרלאַמנט. יחסו של הקונגרס לסיכוי הקמתה של מועצה מחוקקת בארץ איננו יחס ידידותי, כמובן. ובכל-זאת מנסים כאן להציג את הענין באספקלריה אוֹפּטימית. כלומר, רוצים להאמין, כי בכל-זאת תמצאנה אפשרויות לארגן את הגוף הזה כך, שלא יוכל לגרום נזק, למשל על-ידי שיוּצאוּ מסמכותו ענינים כגון עליה, קניית קרקעות, התישבות. זוהי אשליה. אף אם יהיה כך, לא יעזור הדבר במאומה לא לעליה שלנו, לא לקניית הקרקעות ולא להתישבות. כל עליה תלויה בראש וראשונה בכוח-הקליטה של הארץ וזו נקבעת על-ידי התחיקה הכללית. אפשר לעשות את העליה לבלתי-אפשרית מבחינה כלכלית, בלי לחוקק אף חוק אחד הנוגע לעליה במישרין. כל סעיף בתחיקה – תעריפי-מכס, הבטחון, תקנות בענייני לשון, הרכבה של הפקידות – הכּל משפיע על האוירה הכלכלית בארץ, הכל מכביד – או מקל – על העליה. כל אחד מאתנו יוכל לצייר בדמיונו, כיצד ייווצרו בפּאַרלאַמנט חוקים, שאינם נוגעים בעליה ובקניית קרקעות, אך גודרים את התפתחותה של העליה לארץ על-ידי תקנות אחרות לגמרי. בכל ארץ אפשר לבצע מעשים חריפים ביותר נגד חלק מן התושבים בלי לנקוב בשמו כלל. אך השטח הכלכלי כולו נשאר בתחום סמכותו של הפּאַרלאַמנט, גם אם הפּאַרלאַמנט אינו עוסק במפורש בשאלה זו או אחרת. פּאַרלאַמנט המכוּון נגדנו ייפּתחו לפניו דרכים לאין-ספוֹר למנוע את התקדמותנו. ואף אם חלקו הנבחר של הפּאַרלאַמנט יוכל לפעול רק כגוף מייעץ ולא יהיה לו אלא שלטון-לחצאין, הרי אין בכך משום המעטת הסכנה. שהרי אין יוצרים גוף כזה, למען חוקק חוקים נגד רצונם של רוב הצירים הנבחרים. אם נתנה הממשלה לערבים את המתנה הזאת, הרי לא עשתה זאת, על מנת שתתעלם תמיד מרצונם. פּאַרלאַמנט מעין זה ייהפך בהכרח למכשיר החזק ביותר של בלימת הציונות.

ואין אנו היחידים הרואים סכנה זו. עיקבו-נא אחרי הדיונים בועדת- המאַנדאַטים. ביולי 1924 אמר אוֹרמסבּי-גוֹר בז’ניבה: “אם ייווצר במועצה זו (המחוקקת) רוב אנטי-ציוני, הרי תכּנס הממשלה למבוא סתום, שכּן, מצד אחד, שומה עלינו להוציא לפועל הוראות מסויימות הכלולות במאַנדאַט, ואילו מצד שני ייתקלו אמצעים ממין זה בהתנגדותו של רוב עוֹיין”. באוקטובר אותה שנה אמר הרברט סמואל בפני הועדה, “כי הערבים הצהירו, שאם יהיה להם רוב, ינצלוהו נגד יצירת בית לאומי יהודי”. באותה רוח דיברו חברי ועדת-המאַנדאַטים, למשל הנציג הפורטוגזי, פריירֶה אַנדראִדָה, וגם פּרוֹפ' ראַפּאַר, שאת דבריו אביא כאן: “במקרה זה (לגבי ארץ ישראל) לא נקבעה מראש, לא במאַנדאַט ולא בספר-הברית של חבר-הלאומים, צורה של ממשלה דימוקראַטית ופּאַרלאַמנטרית. יתר על כן: צורה זו אינה מתיישבת עם ההתחייבויות, שהמאַנדאַטור נטלן על עצמו לגבי ארץ ישראל”.

סבורני, כי הקונגרס צריך לעמוד על גישה זו ולחוות את דעתו נגד כל צורה של מוסדות בּוֹסר פּסבדוֹ-פּאַרלאַמנטריים. ואל-נא יכניסו נגדנו בחונף אל תוך המשחק את שאלת “הצדק”. אם היה משום צדק להכיר בזכותם של היהודים לשוב לארץ ישראל – הרי כל פעולה המעכבת שיבה זאת היא פעולה שאינה צודקת. אם הודו בכך, שלא כל אזרחיה של ארץ ישראל נמצאים בארץ, שיש למצוא צורות מיוחדות, כדי לתת לאזרחים הרבים האלה של ארץ ישראל, השרויים בניכר, את היכולת להגיע תוך זמן מסויים לארצם – הרי אין זה צודק להעניק מוסדות פּאַרלאַמנטריים לאוכלוסים המצויים שם כיום, למען ימנעו בהם את שיבת האחרים.

אבל, לאיוּם זה בהקמת פּאַרלאַמנט, כפי שהוא כתוב ב-statement של פּאַספילד, ניתן אישור במכתבו של מאַקדוֹנאַלד, מתוך שמכתב זה מאשר את תוקף התעודה של פּאַספילד, ומאַקדוֹנאַלד עצמו קובע כי היא התעודה המכרעת.

אחרי כל השיקולים האלה, ברשותו של הקונגרס הנעלה להחליט, אם אפשר לשׂאת את המצב הפוליטי כיום ואם לאו. מצב זה מורכב משני יסודות. היסוד האחד הוא הפּראַקטיקה האדמיניסטרטיבית של השלטונות בארץ ישראל. היסוד האחר הוא סכום של פעולות-התחיקה של הממשלה הבריטית בלונדון, שהגיעו עתה לשׂיאָן בספר הלבן של פּאַספילד, שעודנו שריר וקיים, ובמכתבו של מאַקדוֹנאַלד. האם יש בצירוף זה של תעודות-מלכוּת, לרבּוֹת מכתבו של מאַקדוֹנאַלד, יסוד לשיתוף בינינו לבין הממשלה, אם איננו? על הקונגרס שומה להשיב על שאלה זו תשובה ברורה ומדוייקת. בידי אדונים אחדים, החרדים מאד מפני תוצאותיו של מכתב-מאַקדוֹנאַלד, ראיתי טיוֹטוֹת של החלטות, אשר ביסודן כוונות טובות ביותר, אלא שאינן מדוייקות. אמנם, הן מונות את חטאיו של מכתב-מאַקדוֹנאַלד, אבל בכך אין די. גם מר מאַקדוֹנאַלד יודה, שמכתבו אינו נקי מליקויים. הרי מדבּרים אנו בכנוּת, בינינו לבין עצמנו. איש לא יאמר כי הכל רע, ואיש לא יאמר כי הכל טוב. אבל השאלה היא: האם המכתב הוא “בסיס” או איננו “בסיס”? הנוכל להוסיף לפעול על יסוד חוקי זה ולומר ליהודים, כי המצב אמנם איננו נוח, אך “אפשר לשאתו”? אבל, אם המצב הוא ללא-נשוא, הרי על הקונגרס לומר במפורש, כי ה- statement of policy משנת 1930 וגם מכתבו של מאַקדוֹנאַלד אינם מהווים בסיס לשיתוף-פעולה. (תשואות רמות).

ועתה מגיע אני לשאלת המטרה. את מטרת הציונות נוהגים להגדיר בשלשה מונחים שונים: מקלט בטוח על-פי משפט גלוי – בית לאומי – מדינת-יהודים. הבה נתחקה על שרשיו של כל אחד מן המונחים הללו. ברור, כי המונח “מקלט בטוח על-פי משפט גלוי” איננו ברור. למלה זו אין מסורת משפטית, ולכן היא פותחת פתח לכל מיני פירושים. דוקא משום שמונח זה היה כה מעורפל, נאחזו בו, בתקווה שלא ירגיז את השולטן התורכי. וגם המונח “בית לאומי” מעורפל הוא. זאת למדים אנו מתוך המריבות הרבּות אודות משמעותו. גם לו אין מסורת. ברור מכולם המונח “מדינה”. אבל, גם למלה מדינה נודעות בפי העולם המדיני משמעויות שונות. לעולם אין יודעים בבירור, אם מתכוונים במלה זו לעצמאות מלאה אם לאו. צרפת היא מדינה במובן של עצמאות מלאה. אך אילינוֹיס וקֶנטוּקי גם הן קרויות “מדינות”, ואינן אלא חלקי מדינה. גם לשאלת הרוב אין המלה מדינה משיבה תשובה ברורה. אפריקה הדרומית, למשל, היא מדינתם של בּוּרים ובריטים, ובכל-זאת אין שנים אלה מהווים בה את רוב האוכלוסים.

המלה “מדינה” ברורה יותר משני הביטויים האחרים, ובכל-זאת חובתנו להבהיר את המושג עוד יותר ולקבוע, מה הם סימני-ההיכר, שבעינינו הם תנאי בל-יעבור לציונות. ומוצאים אנו, כי גרעינו של המושג “מדינת-יהודים” נעוץ בשני הדברים הבאים: 1) רוב אֶתני של היסוד היהודי בין תושבי הארץ, ו-2) שלטון עצמי. יסוד שני זה גמיש עד מאד. אילו היתה לנו כיום ארץ יהודית, בעלת אוכלוסיה יהודית ברובה, ואילו היתה ארץ זו נתונה תחת עול מעצמה זרה, כי עתה היינו, מן הסתם, לוחמים במעצמה זו, אך הציונות לא היתה קיימת, כי היהודים באותה ארץ היו נתונים במצב, שחיים בו כיום הרבה עמים תקינים היושבים כבר על אדמתם.

וכן נוכל לצייר לעצמנו, כי בעתיד תהא מידת הריבונות, אפילו של מדינה עצמאית, מצומצמת בהרבה ממידתה כיום. הרי לשם כך נוצר בז’ניבה מוסד מסויים, כדי שריבונותן של המדינות לא תרחיק לכת יותר מן הראוי לה, כדי שתהא בידה של ה-comitas gentium3 אפשרות כלשהי להתערב גם בעניניהן הפנימיים של המדינות הריבוניות.

ענין זה של שלטון עצמי, של ריבונות, ענין גמיש הוא. משתקוּם אֵי-פעם ארץ ישראל עברית, יהא לארץ ישראל זו גם שלטון עצמי. אך אין אנו יודעים, אם תעמוד לבדה או שתהא חברה בגוף ממלכתי יותר גדול, אולי בגוף שכמותו מדמים בנפשם האנגלים בדבּרם על “חבר העמים הבריטי”. אבל דבר אחד איננו גמיש; הוא ישנו או איננו; דבר זה הוא – הרוב המספּרי בתושבים.

הארץ תיהפך לארץ יהודית בו ברגע, שיהיה בה רוב יהודי. יודע אני, כי יש בינינו רבים הסבורים, כי אפשר גם בלא רוב לפתּח לאום ולהבטיח את קיומו לצמיתות, אם יוצרים באותה ארץ ערכים כלכליים ותרבותיים. מזכירים הם את המושבות שלנו, את תל-אביב שלנו, את לשוננו העברית, את בתי-הספר שלנו, ועוד ערכים אחרים, ואומרים, כי כל אלה מגינים על עצמם, כי אלה יצמחו לעולם ועד, ואין צורך ברוב. כמה יפה היה הדבר, אילו היה העולם כזה; אך העולם איננו כזה.

היו וישנם עמים גדולים וחזקים ממנו, שיצרו בארצות שונות ערכי-תרבות גדולים יותר, אבל לא יצרו רוב. בפּלכים הבּאַלטיים פעל במשך 400 שנה עם בעל כשרונות תרבות עצומים – הגרמנים. הם היו שליטים אכזריים, אך נושאי-תרבות. שום פּאַטריוֹט אֶסטוֹני או לאַטבי לא יכחיש, כי על דברים רבים, אשר בהם עמו מצטיין לעומת העמים הסמוכים, על הדברים אשר עשׂאוהו לאירופי, עליו להחזיק טובה למורו ורבּוֹ הגרמני. הגרמני הנהיג שם את החקלאות המתקדמת; הוא היה המארגן, השופט, המורה, הכומר; גרמני כתב את המילון הראשון של הלשון הלאַטבית; גרמני אסף את שירי-העם האֶסטוֹניים. הכּל הוא עשה שם, חוץ מדבר אחד: הוא לא הקים רוב מספרי של תושבים. ואתם רואים את התוצאות. (קריאת-ביניים של גרינבוים: הם לא היו איכּרים ופועלים!) אין זה נכון לגמרי, אולם נגיע גם אל האיכּרים והפועלים.

היה עם אחר, היוונים. 4000 שנה היו הם נושאי-התרבות היחידים על שפתם האַנאַטולית של הים השחור והים האֶגאי. כל מה שבשם תרבות ייקרא היה יווני. גם האיכרים והפועלים היו יוונים. כל שם-עיר הוא יווני, בכל בית-חרושת, בכל נמל נראוּ פועלים יווניים. והנה, לפני 500 שנה בא עם אחר, בלא תרבות, בלא בתי-חרושת, ויצר רוב, והשפיל את המיעוט היווני לדרגת “ראיה”; ולבסוף, בשנת 1923, גירש את כל היוונים מן הארץ. לצערנו, אין זה די בעולם של ימינו ליצור ערכי-תרבות, כי ערכים אלה אינם מחזיקים מעמד, אלא אם העם הנושא את התרבות מהווה רוב בארץ. והוא הדין אפילו באותם המקרים, כשעומדים זה מול זה שני גזעים, שאינם, כביכול, שווי-ערך, בסגולותיהם התרבותיות. באפריקה הדרומית עומדים זה מול זה שני גזעים: לבנים, שמייצגיהם שם הם מן היסודות העשירים והמוכשרים ביותר, האנגלים וההולנדים; והגזע האחר עודנו עומד על דרגת-תרבות מאד בלתי-מפותחת, ורבים מטילים ספק, אם יהיה ביכלתו ליצור בעתיד תרבות שוות-ערך או להטמע. אך אין להכחיש, כי כל בּוּרי, כל בריטי וכל יהודי באותה ארץ עומד אכול-ספקות בפני הבעיה, אם תשאר הארץ ארצם של הלבנים או שתהיה לבסוף לארצם של השחורים. מבחינה תרבותית המשקל המכריע ליסוד הלבן. אך המספר – 5 מיליונים שחורים לעומת 1/2 1 עד 2 מיליונים לבנים – הוא המכשול שבדרך לעתיד. בית לאומי הוא ארץ שבו העם המדוּבּר מהווה את הרוב. אין זו מטרתה האחרונה של הציונות. כיום די במיליון יהודים, למען יהיו רוב בארץ ישראל, אך אין זה הגבול לתקוותנו; רוצים אנו במקלט לכל היהודים הסובלים, ואיש לא יוכל לחזות מראש, מה יהיה מספר היהודים הסובלים בדורות הבאים. אבל המטרה הבלתי-אמצעית של הפעולה הציונית המעשית היא יצירה של רוב.

דומני, כי אין כאן איש המפקפק, אם החושבים על מדינת-יהודים מציירים אותה לעצמם כמדינה של שויון זכויות מלא. חוששני אפילו, כי האדונים האנגליים, הדואגים כל-כך לענין זה, אינם מציירים לעצמם את שויון-הזכויות באותו היקף-של-מושג, כפי שמציירים אותו אנו. אנו, יהודי מזרח אירופה, גדלנו עם תורותיהם של רֶנֶר ובּאַוּאֶר4, התבונַנו בהתפתחות האוסטרית; מעולם לא שגינו בערוב-מושגים המקובל באנגליה ובצרפת, שלפיו הלאומיות קשורה לדרכּיה, לאזרחות. מושגנו שלנו בדבר שויון-זכויות לאומי נקבע לפני 25 שנים בהלסינגפוֹרס. אך גם שם, במקום שקיים בין הלאומים שויון-זכויות גמור, במקום ששני עמי-תרבות עומדים זה מול זה מתוך שויון מלא – גם שם האמת היא, שהרוב מטביע על המדינה את אָפיו הלאומי. המיעוט השוודי בפינלאַנד אינו מתלונן על שום קיפוח, שויון-הזכויות שם הוגשם. תרבותה של הארץ קצתה עודנה שוודית. אך הארץ היא פינית, משום שהפינים מהווים בה רוב. זהו המצב, שאנו רואים אותו כתקין וכרצוי.

גבירותי ורבותי! צר לי, שעלי לדון עתה בפני קונגרס ציוני בשאלה – כאילו עוד זו שאלה! – אם המטרה להיות רוב בארץ ישראל באמת הולמת את שאיפות היהודים. היו שהכחישו את הדבר. ולכן יש “להוכיח” את הדבר הישן והנדוש הזה.

אין להטיל ספק, כי הרצל היה חסידה של מדינת-היהודים. אבל, כיצד מתרצים את הדבר? שהרצל כתב את הספר “מדינת-יהודים”. אבל, משום מה? משום שלא נתן דעתו על ארץ ישראל. אחרי-כן גילה את ארץ-ישראל והתאהב בה עד כדי כך, שמתוך אהבה לארץ ישראל הסתלק מרעיון מדינת-היהודים (תשואות).

אני מציע פירוש אחר להלך-רוחו של הרצל. הוא כתב את “מדינת-היהודים”. אחרי כן הגיע לכלל מסקנה, שאת ההתלהבות הדרושה בעם ישראל אפשר לגייס רק בשביל ארץ ישראל, ואז אמר בלבו: ניצור איפוא את מדינת-היהודים בארץ ישראל. לכן הכריז הרצל אחרי-כן על המושג “צ’אַרטר”. היודעים אתם, מה פירושו של “צ’אַרטר”? “צ’אַרטר” הוא דבר בהרבה יותר קיצוני מן ההשקפה, שפיתחתיה כאן זה עתה. השקפתנו היא: תחילה רוב, אחרי-כן, כמובן, מוסדות פּאַרלאַמנטריים, ובהם תהיה ההכרעה בידי הרוב הזה. צ’ארטר הניתן ל-5Society of Jews הריהו מצב, שבו תמשול בארץ האדמיניסטרציה יהודית לפני שהיהודים יהיו שם לרוב, בתורת מכשיר, כעין מעצמת-מאַנדאַט להתישבות.

והעובדה, שמלה זו “מדינת-יהודים”, אינה כתובה בתכנית באַזל? הרי הדבר היה בשנת 1897. בתורכיה מלך השולטן. אז אפשר היה לנסח תכנית רק כפי שאנחנו היינו אנוסים לעשות ברוסיה הישנה. ואם היינו מערפּלים את תכניותינו הפוליטיות, הרי לא יתכן לפרש תכניות אלו על הדרך המלולית ולומר לנו: לא כתבת את המלה “שויון-זכויות” – (ואני לא כתבתיה, פן ישליכוני לכלא!) – לכן אינך רוצה בשויון-הזכויות!

ואם ד"ר מאַכּס נוֹרדאַו עירפל משהו בהקדמה לחוברת אנגלית בשנת 1916 – הרי היה הדבר בשנת 1916, בה הגיעה קנאותם של התורכים הצעירים לשיאה, ובכתבו את דבריו הוא נתן את דעתו על מצבם של רבבות יהודים בתורכיה. אסור איפוא להשתמש לרעה בזהירות זו, אסור להסתמך על המלים הללו, כאילו הביע בהן את רצונו (תשואות). מוטב שנזכור את הדברים שאמר מאַכּס נוֹרדאַו בשנת 1920, בועידת לונדון, כיצד השתולל וזעם שם, על ששכחו את המלה “מדינת-יהודים” בהצהרת-באַלפוּר.

בשנים, שבהן עסקו בעריכת נוסח המאַנדאַט, כבר היה הלך-הרוחות היהודי ברור לגמרי. הקונגרס היהודי האמריקאי שלח לועידת-השלום את נוסחתו ובה היו כתובים דברים ברורים: תכלית הציונות ותכלית המאַנדאַט הבריטי צריכה להיות עזרה ליצירה של “majority”6 יהודית, וכאשר תכּוֹן majority זו – ליצירת השלטון העצמי: “self-government”, וזה קצת יותר משלטון עצמי. בשנת 1919, שנתיים אחרי הצהרת-באַלפוּר, נאם הרברט סמואל נאום ובו ניסח כך את המטרה שהוא מציג לציונות ולמאַנדאַט: “כי בזמן הקצר ביותר תהפך הארץ למדינה בעלת שלטון עצמי מלא (a purely self-governing commonwealth) בהנהגתו של רוב יהודי יציב”.

הסתמכו כאן על דברי אחד-העם וייחסו לו תפקיד, שאחד-העם, הישר באדם, מעולם לא היה נוטל לעצמו: להיות המפרש לציונות הפוליטית! אבל גם אחד-העם מחה, לפחות פעם אחת, כשניסו לטעון בשמו, כי רעיונו בדבר מרכז רוחני פירושו גיטוֹ. בשנת 1926, שלשה חדשים לפני מותו, היתה לי שיחה עמו, בנוכחות מזכירו, פּוֹגרבּינסקי. בשיחה זו אמר אחד-העם: “לא כך ציירתי לעצמי את הדבר”. והוא ציווה על מזכירו להביא את מאמרו “שלש מדרגות”. ושם הראה לי, שחור על גבי לבן, מה פירושו של רעיון המרכז הרוחני: “ארץ שבה נהיה אנחנו הרוב” (תשואות).

וכדאי לציין, כי אפילו אחרי המאורעות החמוּרים בשנים 1921–1920, כלומר אחרי שתי התנגשויות-דמים, כאשר כבר נתחוור כי האוכלוסים הערביים מתנגדים לציונות, עוד נמצאו אנשים, הנחשבים בודאי למדינאים מתונים מאד, וגם אני מוכן לחשבם למתונים מאד, אך עדיין החזיקו בהשקפה זו. כך נאמר, למשל, בתעודה הרשמית “דין-וחשבון של ועדת-החקירה על המהומות במאי 1921”, כי לפני הועדה בא להעיד אדם, יהודי, אשר הועדה מגדירה אותו כ“עד נאור מאד”. ולהלן נאמר: “הוא לא היה תוקפני, היה חפשי מכל רצון לפגוע בכבוד הערבים. אך לשאלות שנשאל, השיב בכנוּת גמורה וסיפר על מטרותיו של החזון הציוני. לפי דעתו יש בארץ ישראל מקום רק לבית לאומי אחד, והוא הבית הלאומי היהודי. לא שויון בשותפות, אלא עדיפות (predominance) יהודית בו ברגע שמספר הגזע (היהודי) ירשה את הדבר”. ומעניין, שאותו עֵד היה – ד"ר אידר (צחוק ותשואות).


היושב-ראש הנשיא מוצקין:

הריני מפנה את תשומת-לבו של הנואם לכך, שנותרו לו רק חמש-עשרה דקות, ואין מאריכים את זמן הדיבור.

זאב ז’בוטינסקי (ממשיך):


כאלו היו והנן השאיפות הציוניות של היהודים. הרשו-נא לי להשתמש לשם כך בביטוי האנגלי Jewish Zionist Aspirations. כיצד הבינה איפוא הממשלה את ה- Jewish Zionist Aspirations באותה תקופה? על כך יש לנו שני מסמכים. אחד מהם הוא המברק, ששלח בשנת 1916 סיר אֶדוואַרד גריי, מיניסטר-החוץ האנגלי, אל סיר ג’ורג' בּיוּכּנן, הציר האנגלי בפּטרבּוּרג, ובו הטיל עליו את התפקיד, לברר אצל הממשלה הרוסית, מה יהא יחסה אל הציונות. במברק זה מספּר גריי מה הן ה-Zionist Aspirations. וזהו נוסח המברק: “ממשלת הוד מלכותו סבורה כי יש ליצור עתה הסכם, שיהא בו כדי למשוך את לבם של היהודים. דעת הממשלה היא, כי כוח-המשיכה יהיה גדול ביותר, אם יימצא סידור אשר יקבע מראש, כי בו ברגע שהמתישבים היהודים בארץ יהיו חזקים למדי, כדי להתחרות בשכניהם הערביים, יטלו הם לידיהם את הנהלת עניניה הפנימיים של הארץ (חוץ מירושלים והמקומות הקדושים)”. המסמך השני הוא תזכיר, שה-Foreign Office7 הכינוֹ בפברואר 1917, יחד עם תזכירים אחרים, ואשר נועד לשמש בסיס לממשלה בדיוניה בשאלות שונות. אחרי-כן (1920) פורסמו חוברות אלו באורח רשמי. אחת מהן קרויה “ציונות” ומתארת את ה-Jewish Zionist Aspirations כלהלן: הציונים רוצים שהארץ תנוהל לפי שעה כאחת מנחלות8 הקיסרות הבריטית, אבל כבר עתה תמסר הנהלתה במידה מרובה לידי יהודים מטיפּוס של מתישבים. מקווים הם, כי בסידור זה תגדל האוכלוסיה היהודית במהרה עד כדי כך, שתהווה את היסוד השליט – (הציר מוֹריס מייאֶר: “שם נאמר גורם!”). טוב איפוא: “תהווה את הגורם השליט” (עורך ה“צייט” היידישאי יעמידני אחרי-כן על ההבדל, כיד ידיעתו העמוקה בלשון האנגלית). זו היתה איפוא התפיסה הרשמית על כך, מה הן ה“שאיפות”. קונטרס זה היה מונח ב-2 בנובמבר 1917, בתור יסוד רשמי, על אותו שולחן ובאותו חדר, שבו נדונה הצהרת-בּאַלפוּר. ואז באה ההצהרה.

אסור לשכוח את חלקה החשוב ביותר של הצהרת-בּאַלפוּר, את המבוא. מכתבו של בּאַלפוּר אל לוֹרד רוֹטשילד פותח במלים: “יש לי העונג הרב להעביר לך מטעם הממשלה את ההצהרה הבאה על אהדתה ל- Jewish Zionist Aspirations – ואחרי-כן בא הנוסח הידוע. הן יודעים אתם, כי יש תעודות ממלכתיות, שבהן המבוא ממלא את התפקיד הראשי. ואולי יודעים אתם גם-כן, כי מכל המדינאים, שנתנה סקוֹטלאַנד לקיסרות הבריטית, היה בּאַלפוּר הזהיר ביותר. מעולם לא אמר מלה, שלא רצה באמת לאָמרה. ואם איש כזה מגדיר את הצהרתו – מטעם הממשלה – כהבעת אהדה ל”שאיפות הציוניות", הרי פירוש הדבר: זו היתה משמעוּתה של הצהרת-בּאַלפוּר. ולכן כתוב גם במבוא למאַנדאַט הביטוי, שעבר את הצנזורה של 25 מדינאים ספקניים, ובכל-זאת נשאר במקומו: “הקמתו-מחדש” של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. כל אנגלי וכל יהודי, בין שהוא ציוני ובין שאיננו ציוני, יודע, מה פירוש הדבר, כשבתעודה הזאת מדוּבּר על “הקמה-מחדש”. הרי שאין מדובר על יצירה חדשה מעיקרה. להקים מחדש אפשר רק דבר, שכבר היה קיים. ומה היה טיבו של הבית הלאומי היהודי, שכבר היה קיים פעם בארץ ישראל, ידוע לכל ילד בישראל ובאנגליה. המדינאים שערכו את נוסח המאַנדאַט, לא ראו בבית היהודי הלאומי אלא דבר זה דוקא.

מה שאני אומר כאן איננו שינוי של המאַנדאַט, אלא פירושו. שותפינו “מפרשים” את המאַנדאַט. ולכן גם חובתנו היא לומר פעם אחת, כיצד אנו מפרשים את המאַנדאַט ואת הביטוי “בית לאומי”

ישאלוני, לשם מה עלינו להביע את פירושנו זה בקול רם. חייבים אנו לומר זאת, כי זה היסוד החוקי היחיד לתביעתנו לעליה גדולה. ידידי הנכבדים ומתנגדי הנכבדים יבקשו לשוא במאַנדאַט מקום המגדיר במפורש את זכותנו לעליה גדולה ומהירה. ומתנגדינו מנצלים את הדבר הזה. היסוד החוקי היחידי, שלפיו רשאים אנו לתבוע עליה גדולה, הוא, כי הביטוי בית לאומי פירושו רוב יהודי. ועצתי היא שלא נוותר על יסוד זה, כי מתנגדי הציונות טוענים, שאפשר ליצור בית לאומי גם על-ידי מיעוט, ולכן דיה גם עליה קטנה. אם רצונכם ביסוד חוקי לעליה גדולה, עימדוּ-נא בתוקף על פירוש זה.

הסיבה השניה היא, שהוקטנה תנופתה של התנועה הציונית, ותוצאות הדבר כבר נראות לעין בכל הארצות. לגבי דור חדש של ציונות טהורה מצבנו רע. הציונות קיפּחה את שלטון-הקסמים שהיה לה על נשמות היהודים. אמנם, יש מפלגות, שמילאו את החלל הריק הזה בתוכן אחר, שגם הוא אולי טוב, אך איננו ציוני. נשקפת לנו סכנה, כי ייעלמו הפּאַתוֹס הציוני הטהור וההתלהבות הציונית הטהורה. וצו השעה הוא לקבוע, כי תכלית הציונות היא באמת פתרונה של הבעיה היהודית ויצירת הדבר המכונה בשם “מדינת-יהודים”.

והדבר השלישי: לאמת יש השפעה מטהרת. כלום לא עייף כל אחד מאתנו, כלום לא תקפה בחילה כל אחד מאתנו, מפני ההתחמקות התמידית הזאת? טיהור האוירה היה להכרח פוליטי, והוא יוגשם על-ידי שנאמר את האמת. מדוע עלינו להרשות, כי יכנוּ את המלה מדינת-יהודים בשם קיצוניות? לאַלבּאַנים ישנה מדינה משלהם, לבּוּלגאַרים מדינה משלהם; הרי מדינה היא מצבו הנוֹרמאַלי של כל עם. אילו היתה קיימת היום מדינה יהודית, לא היה איש אומר, כי דבר זה איננו נוֹרמאַלי. ואם שואפים אנו לנוֹרמאַליזציה, כלום מוּתּר לומר כי קיצוניות היא זו – וזאת צריכים לומר אנו בעצמנו? (תשואות רמות).


היושב-ראש הנשיא מוצקין:

מר ז’בוטינסקי, אם אדוני ישמור בדיוק על עשר הדקות, שסיעתך – כפי שהודיעוני – מסכימה מרצונה לנכּות מן הנואם הבא, אפשר להאריך במידה זו את זמן-הדיבור של אדוני.


זאב ז’בוטינסקי:


הריני מודה לנשיא, והריני קרוב לסיים. מבקש אני את הקונגרס שיצוֹר בהירות גמורה בשאלה זו של מדינת-היהודים. צירים רבים מבקשים ביטוי בהיר. יש טיוֹטוֹת, ראיתי תכנית מנוסחת יפה, שהוכנה על-ידי ידידינו מאמריקה. אולם, הם מדברים על “preponderant body”9. דבר זה איננו מספיק, הוא איננו ברור. לפני שלש שנים היתה לי שיחה ידידותית עם פקיד יהודי גבוה בארץ ישראל, אחד מחסידי “ברית-שלום”. הוא אמר: “אין אנו זקוקים לרוב במספר התושבים, צריכים אנו להיות רק ‘preponderant’”. שאלתי: “מה פירוש preponderant”? והוא השיב: “שׂכל” (תשואות וצחוק). אולי יש אנשים המסכימים לדעה זו. אבל, למה להחליט בקונגרס דברים, שיהיו אחרי-כן טעונים פירוש? יש רק מלה אחת ברורה ופשוטה, והיא צריכה להכּתב בהחלטתנו: רוב.

אולם, יש עוד שאלה אחת, שאלת היקפו של שטח-ההתישבות שלנו. אין לי זמן לדבּר על עבר-הירדן במפורט. השאלה כבר הועלתה אפילו אצל הממשלה בדינים-וחשבונות רשמיים. באיזו דרך שהיא יש לכלול את השטח הזה בפעולות-ההתישבות. הממשלה הבריטית ראתה צורך ליצור בשביל עבר-הירדן אדמיניסטרציה מיוחדת. זה לא טוב, יש בכך סכנה. לסכנה זו הקדישה גם ועדת-המאַנדאַטים התיעצות ממושכת במושבה הי"ז, ואז הדגישו כמה מחבריה, כי בעית הגנתה של ארץ ישראל נעוצה בעבר ההוא של הירדן. אך כרגע אין צורך להעלות את בעית ייחודוֹ האדמיניסטרטיבי של עבר-הירדן, כדי להציג שאלה אחרת, שאותה אנו חייבים להציג: מדוע צריך שטח זה להשאר סגור בפני ההתישבות היהודית? מחובתכם לומר כאן: אֵין אנו מסכימים למצב של סגירת שערים. (תשואות מימין, אי-שקט). אפשר לומר את הדבר הזה בצורה זו או אחרת. אפשר עוד לסגנן את הנוסחה שלי, אפשר לומר במקום “שני עברי הירדן” – “הגבולות ההיסטוריים בימי המלך דוד” או “בימי שנים-עשר השבטים” או “התישבות בשטח-המאַנדאַט כולו”, אך הנוסחה צריכה להביא בחשבון את שני עבריו של נהר מסויים. אבל בחלק אחד של הנוסחה אל-נא תכניסו שינויים, שם אימרו בפשטות: רוב. ההחלטה צריכה לומר:

מטרת הציונות, המובעת במונחים “מדינת-יהודים”, “בית לאומי” או “מקלט בטוח על-פי משפט גלוי”, היא יצירת רוב יהודי באוכלוסית ארץ ישראל משני עברי הירדן (תשואות ממושכות מימין).

ועתה מגיע אני לשאלה, שכפו עלינו תקנותינו. הויכוח הכללי שלנו כפוף לתקנון-העבודה של הקונגרס. בסעיף 26א' נאמר: “עם גמר הויכוח הכללי יש לראות את ה-décharge10 להנהלה כנתונה בלא החלטה, אלא אם כן נתקבלה החלטה הפוכה על סמך הצעה מפורשת”. לפיכך, שתיקה פירושה – הסכמה. בקונגרסים הקודמים היה לנו המנהג היפה של ה“אַבּסוֹלוּטוֹריוּם”, אך לפני שני קונגרסים בוטל מנהג זה מטעמי זהירות. ייתכן, שאחדים רוצים ב- déchargeזו, אולם, יש אנשים שאינם רוצים בה. יש להבהיר, אם רוצים אנו ב- décharge אם לאו. שמעתם כאן דין-וחשבון פוליטי, שהבהיר השקפה מסויימת לגבי שני עניינים: המטרה ומכתבו של מאַקדוֹנאַלד בתורת “בסיס”. אסיפה גדולה מתחייבת לא רק בדברים שהיא אומרת, אלא גם בשתיקתה. שתיקתכם תאמר, כי מסכימים אתם להשקפתו של הדין-וחשבון ומאשרים את הפעולות, שנבעו ממנו בעבר. וגם כאן עלינו להכריע הכרעה ברורה. אין זה יפה, אם בגמר הויכוח הכללי נתחמק מהכרעה ונשתמש באמצעים קטנוניים, כגון העברת העניין לועדה וכיוצא באלה. לפנים היה ה“אַבּסוֹלוּטוֹריוּם”, ועתה צריכה לבוא תחתיו הצבעה מנומקת. מבקש אני מקונגרס זה, ששני אגפיו הם אנשים הוגנים, כי יהא לו האומץ להביע בגלוי את דעתו. פעם חייב הקונגרס לומר: נאומים אלה, דין-וחשבון זה, כל המסורת הזאת של המעשים – המאשרים אנו אותם אם לאו? הנוסיף לכת בדרכים הישנות או רוצים אנו לחולל תמורה?

אני כבר מסיים. עלי רק לקרוא עוד לפניכם “אני מאמין” קצר, “אני מאמין” אוֹפּטימי. כולנו מזועזעים עד עומק לבנו מהתנהגותה של אנגליה. גם אני מזועזע עד עומק לבי, כי יודע אני, שגם אני תרמתי את חלקי לקשור את המדיניות היהודית עם המדיניות האנגלית. ולעתים קרובות שאלתי את עצמי: כלום אמרתי אז דברי-כזב לעם ישראל? כל אדם עלול לטעות, אך כל אדם יכול גם לשאול את עצמו: ההיית פתי אם לאו? ואם אגיע פעם לכלל הכרה, שלא נוכל עוד ללכת עם אנגליה, אצהיר את הדבר בגלוי. אין לי די זמן ואין בפי די מלים חריפות, להביע את זעמי כלפי האדמיניסטרציה בארץ ישראל וגם כלפי הממשלה האנגלית בלונדון. איש מאתנו איננו מרוצה, איש מאתנו לא יאמר:England plays the game 11. אך הרי עומדים אנו בפני השאלה העיקרית: כיצד הגיע הדבר לידי כך? יש מקבּילית-כוחות גם בפוליטיקה. במדיניותנו מהווה את הצלע האחת של המקבּילית אנגליה, מצפּוּנה של אנגליה, האינטרסים של אנגליה. אך הצלע השניה היא מדיניותנו שלנו, ובכיוונה של זו תלוי כיווּנו של “הכוח השקוּל, ומדוע יש לו ל”כוח השקול" שלנו כיוון כזה? אחת מן השתים: או שזו גזירת-הגורל, והדבר היה מגיע לידי כך גם אילו אחזנו בשיטה יותר טובה ואילו היתה לנו הנהגה יותר טובה, ושום דבר לא היה עוזר לנו, כי כך רצה הגורל וכך רצו הגורמים האוֹבּייקטיביים בעולם; או שמילאה בענין זה את התפקיד המכריע טעותנו שלנו. האחת משתי השקפות אלו פּסימית עד מאד. אילו היתה זו אמת, כי השיטות המשובחות ביותר לא תוכלנה לעזור במאומה, הרי אָפסה כל תקווה. אך אם אפשר לומר, כי גם בקוֹניונקטוּרה זו יכלה התוצאה להיות יותר טובה, אילו היתה לנו שיטה יותר טובה, אזי עוד יש תקווה. האוֹפּטימיסטים הם אלה בינינו האומרים: המדיניות שלנו אשמה, היא אשר החדירה ללבו של העם האנגלי בנאומים אין-ספור את האמונה, כי המצב הפוליטי הוא satisfactory. עתה רוצים אנו לערוך את הניסוי החדש והסופי, אבל בשיטות חדשות. סבורני כי רשאי אני לומר, אולי בשם הקונגרס כולו, כי העמדה היהודית לגבי השאלות הללו אוֹפּטימית בהחלט ואין לזעזעה.

לפני שהיהודי יאמר בלבו, כי כל האינטרסים בעולם מכוּונים נגדנו, כי אחת הגדולות שבאומות התרבות אין בה יושר, כי ריבונו של עולם פנה לנו עורף, – לפני שנאמר זאת, יהא מן היושר שנאמר: “אשמתי, בגדתי”, ונמיר את דרכינו ואת שיטתנו. אילו התברר באמת, כי עם אנגליה לא יתכן הדבר, כי עתה היה זה אסון. אבל, בכל ישוּתנו היהודית משוכנעים אנחנו, כי גם במקרה זה לא אָבדה תקוותנו. היינו מוצאים דרכים אחרות. אלא שעדיין אין השאלה עומדת כך. כיום עלינו לבצע את הניסוי החדש – הסופי – עם אנגליה, אך הפעם בשיטת טובות יותר. ובאותה אמונה תמימה, שפעמה בלב האנשים, שנתכנסו לפני שנים רבות בקאַזינוֹ של בּאַזל12, ואני אז עוד נער קטן, – באותה תמימות מאמין אני בישרוֹ של העולם, בכוחו של הצדק; מאמין אני, כי בעיות גדולות מוכרעות בכוחו של הלחץ המוסרי, וכי עם ישראל מהווה גורם עצום של לחץ מוסרי. קבּלו את דברי אלה או אַל תקבּלום – זוהי אמונתי, זוהי אמונתנו: “אני מאמין”. (תשואות סוערות המתחדשות בלי הרף).



  1. מניח את הדעת. – (המתרגם).  ↩

  2. “הצהרת המדיניות”, המסמך הידוע בשם “הספר הלבן של פאספילד”. – (המתרגם).  ↩

  3. משפחת העמים. – (המתרגם).  ↩

  4. שני תיאורטיקנים סוציאליסטיים באוסטריה, שכתבו ספרים על הבעיה הלאומית. – (המתרגם).  ↩

  5. “חברת יהודים”, ראה “מדינת–היהודים” להרצל. – (המתרגם).  ↩

  6. רוב. – (המתרגם).  ↩

  7. מיניסטריון–החוץ הבריטי. – (המתרגם).  ↩

  8. במקור: Dependency– (המתרגם).  ↩

  9. “גוף מכריע”. – (המתרגם).  ↩

  10. האישור של דו"ח ההנהלה ושל מעשיה בעבר. – (המתרגם).  ↩

  11. “אנגליה משחקת את המשחק”, כלומר נוהגת בכנות, כפי שקיבלה על עצמה. – (המתרגם).  ↩

  12. מקום כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון. – (המתרגם).  ↩