רקע
זאב ז'בוטינסקי
נאום־התשובה לויכוח
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי; תש"ח 1948

בהרצאת שטריקר מצאתי דבר, שיש בו משום חידוש – גם מבחינת “עבודת־ההווה” בגולה, – חידוש ביחסנו אל חבר־הלאומים, אל ז’ניבה. אולי לא הגיעה עדיין השעה לעבּד את פרטי הפרטים של תכניות אלו, אך גם אני סבור, כי מחשבותינו הפוליטיות צריכות להתרכּז יותר ויותר ברעיון זה של חבר־הלאומים. שהרי הוא מגלם אותו עיקרון כבּיר, שעליו התבססה תמיד המדיניות היהודית – את מצפּון־העולם. חבר הלאומים ימצא בנו גם לקוח וגם משענת, – כי, הן ידוע לכם, שאני מעריך מאד את כוחו של עם ישראל בעולם.

הרצאתו של סוֹסקין היתה מלאה רעיונות חדשים. לצערי אין לי די זמן לעמוד על כולם, ולכן אגע רק באחד מהם. זו הבעיה, אולי פרשת־הדרכים, שבפניה עומדים אנו בהתפתחות מפעלנו בארץ ישראל. אולם הנסיונות שלא תוּכנו על־ידי ההנהלה שלנו, אלא נוצרו מאליהם באָרץ גופה: אפשרויות של התישבות של התנחלות לפועלינו. גם מבחינת הפּרוֹגראַמה הסוציאַלית שלנו חייבים אנו להקדיש לדבר תשומת־לב רבה.

ד“ר לובוצקי נגע בענין, שהסב לנו בעבר הקרוב לפעמים כאב רב. הוא דיבר על “ברית תרומפלדור”. כידוע לכם, נוצרה תנועה זו כארגון עצמאי, ללא הזכות לכלול בשורותיה מבוגרים. “ברית תרומפלדור” היתה מוכנה לקדם עתה בברכה את עזרתם של מתנדבים מבוגרים, אילו עשו משהו למען ה”ברית" במשך השנים האחרונות. אך החינוך העצמי של “ברית תרומפלדור” נובע מתוך אידיאולוגיה ופסיכולוגיה ממלכתית. מן הראוי איפוא, שלא נתערב ולא נפגע בנסיון זה של חינוך עצמי ושל אחריות עצמית!

בשאלת עמדתנו לגבי האפשרות, כי יבואו סיבוכים קאַטאַסטרוֹפליים בשטח מסויים של המדיניות העולמית, נוטה אני לדעתו של ד“ר וייזל. אם יהיו סיבוכים במזרח, צריכים אנו להיות מוכנים. אל־נא תאמרו דבר, רבותי, ואל תעשו דבר, שיש בו כדי להחליש את העיקרון הזה בתנועתנו. התפקיד העיקרי הוא – הכשרה במובן טכני מסויים. חובתנו המוסרית היא להמריץ את רוח ההכשרה הזאת. כל יום, שבו לא עשיתם דבר בכיוון זה, הריהו הפסד גדול. חוזר אני ומדגיש: תפקידו הראשי של הצה”ר היה ויהיה הלגיון. לא רק כאחד העקרונות בפּרוֹגראַמה. זקוקים אנחנו לרוח־הלֶגיוניזם, ואם לאו – נחמיץ את כל ההזדמנויות.

לעתים אומרים אצלנו: עשׂוּ זאת, אבל שיתקוּ! הייתי מאושר מאד, אילו היה דבר זה אפשרי. אך עדיין לא הוכיחו לנו, כי אפשר לעשות דבר בעם ישראל, בלי לדבּר עליו. המלה “מיליטאַריזם” יש לה צלצול מכוער. אצל אלה השואפים להתקיף – זה דבר גרוע. אצלנו, הנתונים בסכנה – הרי זה דבר טוב. לעולם אל תכּנעו ללחץ הרחוב. בין שיהא פּוֹפּוּלאַרי ובין שיהיה בלתי פּוֹפּוּלאַרי – כל אשר הולם את רעיון המדינה העברית הוא דבר הגיוני וטוב.

ועתה לשאלת ההתנגדות. עוד נצטרך לחשוב ולמצוא, כיצד למרר את החיים לממשלה ויחד עם זה לנצל את המצב לטובתנו. אינני רואה כאן סתירה. היהודים משלמים לממשלה 40 עד 48 למאה מכל המסים. הכסף היהודי, המגיע לארץ ישראל, הוא האויר לנשימה בשביל האָרץ כולה. ארץ, שבה הדואר חי מיהודים, מסילות־הברזל – מיהודים, בתי־המכס – מיהודים, בארץ כזאת יש אפשרויות מסויימות. אבל יש אפשרויות גם מחוץ לארץ ישראל. והרבה יהא תלוי במרצנו ובכוחנו הארגוני.

ואשר לשאלות השנויות אצלנו במחלוקת פנימית, עלי לומר, כי נושא אני באחריות לכל אשר עשתה ההנהלה. אחרי שנתיים ללא פרוטת כסף – יש לנו הישגים. ברם, אינני יכול, כמובן, להיות אחראי לפעולת חברינו בועד־הפועל הציוני. אין לי הזכות לכך: על־פי הסכם־קאַלה אין זכות למי שאינו שוקל את השקל להתערב בענייניהם של שוקלי־השקל.

שאלת בתי־הספר בארץ כלולה בפּרוֹגראַמה שלנו. שם נאמר, כי בתי־הספר צריכים להמסר לממשלה. אך מובן מאליו, כי תנאי קודם לכך, שיווצר מיניסטריון מיוחד לרשת החינוך העברית. גם מסירת רשת־החינוך לועד הלאומי נראית בעיני מבחינה מעשית כדבר בלתי־אפשרי, כל עוד עומדת בראש הועד הלאומי מפלגה או תנועה סוציאליסטית המטיפה למלחמת־מעמדות. מלחמת־מעמדות תועֵבה היא. מוכן אני לשבת ולשאת־ולתת עם כל אדם; אך לשבת יחד עם הדוגלים במלחמת־מעמדות, שאין לה מאומה עם ההתישבות – דבר זה לי לזרא. בעיני טוב או רע מעמדי לא פחות מכל מעמד אחר, ואינני רוצה שום מגע עם אדם המעליב את מושׂגי על השויון האנושי.

יש לסלק בהחלט את השפעת היסודות המפריעים של מלחמת־המעמדות – משום שמפריעים הם את מהלך ההתישבות. וכל עוד יש ליסודות הללו השפעה כה רבה, לא אצביע בעד ההצעה להעביר את בתי־הספר לועד הלאומי.

שאלה נוספת היא האַבטוֹנוֹמיה של הרביזיוניסטים באָרץ. על־פי ההגיון יש לכל איגוד ארצי של הצה“ר הזכות לנהל את ענייניו המקומיים ללא התערבות מבחוץ. כלל זה כוחו יפה לגבי כל סניף ארצי – פרט לארץ ישראל. שם זה לא ייתכן. כי כל המתרחש שם הריהו נושא למדיניות הצה”ר. אבל אין זה נכון, מצד שני, כי הארצישראליים אינם יכולים להעריך את המצב לאשורו. לעולם לא אצביע בעד ההצעה, כי בעיות ארץ ישראל תוכרענה תמיד באיזו ארץ אחרת. תומך אני בהחלט במתן יד חפשית לארצישראליים. מבחינה הגיונית אין לתחוֹם תחוּמים לאַבטוֹנוֹמיה הארצישראלית. אבל, יחד עם זה לא אסכים גם לעקרון, שרק אנשים היושבים בארץ ישראל יחליטו בענינים אלה. מציע אני, כי המוסד הארצישראלי של הצה“ר יהא אַבטוֹנוֹמי בעבודתו המקומית; כי ייבּחר באסיפה בארץ ישראל, וכי חלק ממנו יהא מורכב מצירי הרביזיוניסטים הארצישראליים וחלק – מציריה של ברית הצה”ר העולמית.

לא הייתי נוגע בכלל בשאלת ה“מנהיג”, אבל אתם, ידידי, המתנגדים לדיקטאַטוּרה, משתמשים במונח גרוע, שכּבר גרם צרות רבות. המלה “מנהיג” נובעת ממונח אנגלי ואינה אלא תרגומה של המלה האנגלית leader. אך, כיום יש לה למלה “מנהיג” משמעוּת אחרת לגמרי. כיום היא שם נרדף לדבר, שאתם אינכם רוצים בו. אינני רוצה להאמין, כי יש באנושות הבדלי־דרגות. לעולם לא אעבוד יחד עם אנשים המוכנים לשעבד את דעותיהם לדעותי. יצרתי לי את האשליה, שהעולם מורכב מנסיכים, ואינני רוצה לקפּח את אמונתי ברעיון זה. חוששני, כי עניין הדיקטאַטוּרה אפילו איננו כרוך באישיות מסויימת, אלא יש כיום זרם כזה, העובר בעולם כולו. מצטער אני, שבעולם מחוצה לנו הפכו את הדבר לתורה מדינית. אני בא מן המאה התשע־עשרה. אז שררה בעולם ההשקפה, כי כל אדם, גם אם רע הוא ומלוכלך, יהיה טוב ונבון, אם יינתן לו החינוך הנאוֹת. זוהי השקפתי. היה זה משורר וינאי שאָמר: “מזמנים אחרים באתי ואל זמנים אחרים אֵלך”. וגם לי מוטב להעלם ולעבור מן העולם מאשר להסכים להשקפה, שבּני ובן זולתי אינם אנשים שווי־ערך, שבּני וסנדלרי אינם שווים.

עומד אני בכל תוקף על המבנה הדימוקראַטי של תנועתנו. בּז אני להיטלריזם בכל צורותיו, משום שהוא פוגע בשוויון, בשוויון היהודים.

כאן היתה קריאת־ביניים. מישהו אמר, כי בדם ובאֵש, ולא במים, תבוא הגאולה. למה לא במים? כדי לבנות את מדינת־היהודים נחוצים מים ונחוצה גם אש – הכּל קודש. אל־נא יגיד איש: אני אעסוק במים, ולכן אסור לך לעסוק באש. אשתמש כאן בשני ביטויים סמליים: “בעל־בית” ו“שיילוֹק”. עמדתי היא עמדת “בעל־בית”: הכּל נחוץ לי במשקי והכּל חביב עלי. לא אשיג את מטרתי, אם לא יכלול אפקי גם את הרגש ה“איפריאַליסטי” הזה של הצה“ר. דבר אחד צריכה מפלגתנו ללמוד: לבדוק את החבר ואת רעיונותיו, – אם שומר הוא על האידיאולוגיה של הצה”ר, בדבר המשטר ההתישבותי באָרץ, בדבר היזמה הפרטית, רעיון הלגיון, רעיון ה“הדר הבית”רי", שבא להפוך נערים יהודיים לבני־מלך אמיתיים!

אחימאיר! לעולם לא אסכים שיוציאו אדם משורותינו, או שאפילו יצביעו לפניו על הדלת, יען עשה מתוך התלהבות רביזיוניסטית דבר שהמפלגה לא תוכל לשאת באחריותו. מי שאינו מכבּד את אמונת חברו, מגיע אל מה שקרוי ביידיש “ניט־פערגינען”1. שחברינו ישתתפו בועד הפועל הציוני – למה “ניט־פערגינען”? וכי באמת חזרו מן הועד הפועל בידים ריקות? “מען פערגינט נישט”. ומצד שני: מעריכים את אשר מתרחש בארץ ישראל ומכבּדים את הדברים האלה. אני בעצמי, למשל, עומד דום ומצדיע בפני דברים אלה2. אבל, מובן מאליו, כי למפלגה הרשות להכחיש ולהסתייג.

וכאן הגשר ל“קאַלה”. במפלגתנו יש היום, מבחינת ההתלהבות, שני סוגים של אנשים. הללו יש להם מרץ ואמונה לכיבוש ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. רוצים הם לגרש את הלא־ציונים ולחדש את ימי הסוכנות כקדם. אבל יש גם הלך־רוחות אחר; התלהבות ואמונה לדבר אחר לגמרי. כולנו יודעים, ש“קאַלה” היתה פשרה. הרי כל הסכם הוא פשרה. יצוֹר יצרנו דבר מלאכותי, כדי לאחד שני עקרונות הסותרים זה את זה – כמו אש ומים. אך, הרי כבר אמרתי לכם, כי לבניין הארץ דרושים לנו גם אש וגם מים. ברגעים מסויימים חיים שני יסודות אלה בשלום. “קאַלה” היא התולדה והמשמעוּת של כל תולדות תנועתנו. ראה נראה כיצד יתגלגלו הדברים במשך שנים מספר. לאחר שנירגע, ואם הכל ילך למישרין, תהיה לנו הסתדרות חזקה. תנועה עצמאית למדינה היהודית.

המוּז’יק הרוסי אומר: ארבע ועוד ארבע הן שמונה; חמש ועוד שלש הן גם־כן שמונה, אבל זה כבר מעשה־להטים יהודי. אמנם “קאַלה” היא אריתמטיקה מורכבת במקצת, ותקופת־המעבר תהיה בלתי־נוחה, – אבל זוהי הדרך.

הרצל יצר את השקל, למען יהא כל יהודי שוקל אותו ומכריז על־ידי כך כי תומך הוא בתכנית בּאַזל. וההסתדרות הציונית הירוּדה טוענת עתה בשם השקל, כי משמעתה עדיפה על משמעתנו. דורש אני איפוא מכם, שוקלי־השקל שבתנועתנו, שתקומו ותאמרו: “נסה ננסה למנוע ניגודים בין הצה”ר לבין ההסתדרות הציונית. אך אם בכל־זאת יתגלע ניגוד, הרי הרעיון של מדינת־היהודים הוא שיכתיב לנו את הדרך בה נבחר".

לקונגרס הבא לא אהיה מועמד, ואת השקל לא אשקול. בחדרי יש מסגרת קטנה ובה נתון השקל, והוא עטוף עטיפת־אֵבל. יש עליו שלשה כתמים: האחד – לא־מדינה, השני – שלטון של מפלגה ריאקציונית, המתנגדת לשוויון בני־האדם, השלישי – שיעבוד הרעיון הציוני ל“פיפטי”, לאנשים, שאין להם רעיון, שאין להם חזון ואין להם זכות־קיום.

יתכן שהמלה “קאַלה” תיהפך בעוד שנתיים לסמל של תבונה רבה. הבריות יגידו: מניין לאנשים אלה זריזות שׂטנית זו להפוך את המריבות היהודיות לאחדות? ידידי, עוד עתידה “קאַלה” להיות סמל לשבח ולהודייה.



  1. לראות בצרות–עין. – (המתרגם).  ↩

  2. הכוונה להפגנות של קבוצות–נוער, שאבא אחימאיר עמד בראשן, נגד נציגי השלטון הבריטי, נגד דבּרי הציונות הקטנה, וכו'. – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות