לוגו
שרשי המשבר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הרצאה בועידה העולמית השניה לברית הציונים-הרביזיוניסטים

פּאַריס, דצמבּר 1926


הועידה העולמית השניה של ברית הצה"ר נתכנסה בעצם ימי המשבר של העליה הרביעית.

נשיא ברית הצה"ר העולמית, זאב טיומקין, עמד בדברי הפתיחה על השינויים שחלו במצב הציונות תוך עשרים החדשים שחלפו מאז התכנס הועידה העולמית הראשונה.

זאת ההרצאה הפוליטית הרצה ז’בוטינסקי.

כבר הצביע מר טיוֹמקין על ההבדל העמוק בין תפקידה של ועידת הצה“ר הראשונה, שנתכּנסה לפני עשרים חודש, ובין תפקידו של כינוס זה. באפריל 1925 היו המוני הציונים שרויים בשכרון-הזהב של אוֹפּטימיזם שטחי. גורם חיצוני, שלא היה קשור לא לציונות ולא לארץ ישראל – המשבר הכלכלי בפולין, – עורר את הקאַפּיטאַליסטים הזעירים היהודיים לצאת ממזרחה של אירופה לארץ ישראל. למראֵה תופעה זו שכחו המוני הציונים, כי כלכלת הארץ אינה מסוגלת עדיין לקלוט נחשול-עליה שכזה, וסבורים היו, כי נפתרה גם בעית-היסוד של הציונות. הקריאות הבלתי-פוסקות “יחי!” ו”הידד!" השתיקו את המחשבה הציונית.

אז ראינו חובה לעצמנו לומר לעולם הציוני: “טעות בידכם. אין ספק, מטרתה הסופית של הציונות דורשת עליה גדולה מדי יום ביומו, מדי שנה בשנה. אך בתנאים הפוליטיים הקיימים לא תוכל ארץ ישראל לקלוט עליה ניכרת. המון-עולים זה, שאתם רואים לפניכם, אינו אלא אינפלאַציה של חומר אנושי, המוליכה בהכרח למשבר בישוב ובתנועה כולה”.

כיום לפנינו תמונה הפוכה. המשבר, שראינוהו מראש, כבר פרץ. והמשבר עמוק ורציני מאד. מנסים להרגיענו ולומר, כי הוא משתולל רק בערים, ביחוד בתל-אביב, וכי במושבות כמעט אין מרגישים בו כלל. לצערנו אין זה נכון: די לאדם שיבקר בעמק, כדי שיווכח במו-עיניו, כי המשבר לא פסח גם על הישוב החקלאי. אך גם מלבד זאת אסור לשכוח, כי מתוך מאה אלף היהודים, שהגיעו לארץ אחרי המלחמה, הסתדרו בחקלאות לא יותר מ-12 למאה, וּ-88 למאה נשתקעו בערים. ואם אומרים, כי סובלים מן המשבר רק תושבי הערים, הרי פירוש הדבר, שנתונה במועקת משבר כמעט כל העליה שלנו מאחר המלחמה. באוקטובר היו בתל-אביב, בין 40.000 תושבים, 6.000 מחוסרי-עבודה ו-15.000 מחוסרי-פרנסה – בעלי-מלאכה, חנוונים וּשאר “בשר-תותחים” זעיר-בורגני, שנשארו בלי לקוחות. ויחד עם זה, הנה כבר כמעט כשנה שאנו רואים, כי העליה קטֵנה והולכת והיציאה הולכת וגדלה, והסטאַטיסטיקה לחודש אוקטובר נותנת לנו רק קרוב ל-600 (568) עולים יהודיים, שנכנסו לארץ, לעומת 1061 יהודים, שהיו אנוסים לעזבה.

תחת כובד-משׂאָה של אכזבה מרה זו התפזרו ערפּלי-הזהב של האוֹפּטימיזם, ועתה נתונים המוני הציונים בערפל הקודר ביותר של פּסימיזם. ומשבר נפשי זה מסוכן עוד יותר מן המשבר הכלכלי: הוא פגע לא רק בישוב אלא גם בגולה. מכל צד נשמעים דברי-קינה המעידים מה-מאד נפלה רוח-העם. – יש אומרים: “עם ישראל איננו יודע ליישב. אין בו כשרון-יצירה”. ויש אומרים: “עם ישראל לא אָבה לתת את הכספים הדרושים; הוא קמצן, הוא – שיילוק”. ויש מרחיקים לכת ו“מאשימים” את ארץ ישראל גופה: בתל-אביב משננים חסידיה הנאמנים ביותר של ההנהלה הקיימת, כי אפשרויותיה של ארץ ישראל כבר נתמצו עד תום.

וכאשר אנו הרביזיוניסטים, מכריזים, כי אפשר למצוא רפואה שלימה לרוב מחלותיה של הציונות בשינוי התנאים האדמיניסטרטיביים בארץ ישראל – משיבים לנו, כי זו הזיה: העולם התרבותי – אומרים לנו – נרתע מפני כוח, ומכיון שאנו חלשים מדי, ובכוחנו לא נוכל להשפיע על מעצמת-המאַנדאַט, הרי אין טעם לתבוע ממנה שינויים בשיטת ההנהלה. הכּל מכירים בצדקת תביעותינו, אך אין מיחסים להן כל חשיבות, כל עוד אין אפשרות להשפיע על המאַנדאַטוֹר בכוח-הזרוע. זהו כרגע הלך-הרוחות בציונות.

במסיבות כאלו מוטל על ועידה זו של ההרצלאים תפקיד המנוגד תכלית ניגוד לתפקידה של הועידה הראשונה (ואולי אין זה אלא אותו התפקיד) – לומר להמוני הציונים: “שוב טעות בידכם. היום מגזימים אתם בפּסימיזם, כשם שהגזמתם אתמול באוֹפּטימיזם שלכם”.

קודם-כל, – וזאת מצהירים אנו בגאווה ובחגיגיות, – אין זה נכון, כי עם ישראל לא עמד במבחן כמיישב. להיפך. לפני המלחמה היו לנו רק 400.000 דונם קרקע, ועתה כמעט פי-שלושה. לפני המלחמה היה כל מספר ישובינו כחמש עשרות, ועתה עולה מספרם על מאה. בתל-אביב היו בשנת 1918 שלשת אלפים תושבים, וערב המשבר עלה מספר תושביה על ארבעים אלף. – בעמק מצא הכובש האנגלי רק את מרחביה בלבד, ועתה יש בו שורה רצופה של ישובים, של שׂדות וּמטעים. החרושת העברית היתה בשנת 1920 כמעט ולא-כלום, – בסוף שנת 1925 היו בארץ ישראל 500 מפעלי-תעשיה, ובהם 5–6 אלפים פועלים, והון מושקע בהם בסכום שלמעלה משני מיליונים לירות. כל אלו הן תוצאות העליה היהודית, שהגדילה את הישוב היהודי מ-65.000 נפש בשעת כיבוש הארץ על-ידי צבאות אלנבי – כ-10 למאה מכּלל התושבים – עד 185.000 נפש בסוף שנת 1925 – כמעט 17 למאה. – נסיוננו ההתישבותי עלה יפה מכל הבחינות.

וכן אין זה נכון, כי הגולה היתה, כביכול, קמצנית. מאז חתימת השלום גייס עם ישראל בשביל ארץ ישראל לפחות 10 מיליונים לירות. והרי זה סכום עצום. זה מקרוֹב היתה יוון אנוסה ליישב 1.300.000 פליטים, והיא פנתה אל חבר-הלאומים בבקשה לתת לה מלווה בסך 10 מיליונים לירות דוקא. ואל-נא תשכחו, כי את המיליונים האלה נתן עם אשר נתדלדל עד מאד.

כמו הישוב, כן גם הגולה עמדה במבחן באופן מזהיר – במבחן של נדיבוּת-הלב.

ואף-על-פי-כן עובר עלינו משבר. מספר ניכר של העולים לארץ אינו יכול להיאָחז בה. יש, כפי הנראה, באווירה של ארץ ישראל “דבר-מה”, המפריע את מחזור-הדם הטבעי. ו“דבר-מה” זה הוא הוא שורש הרע.

אין בדעתי לטעון, כי שיטותינו הכלכליות הן ללא-פגם. אדרבה, לעתים קרובות ראויות הן לביקורת חמורה מאד. אבל, אל-נא תפריזו בחשיבותן של טעויות אלו. אפילו היו לנו שיטות כלכליות אידיאַליות, אפילו היו כל מומחינו מלאכים ופועלינו אֶראֵלים – גם אז היה פורץ משבר, אולי משבר קטן מזה ב-5–10 למאה, אבל בכל-זאת לא היה מפלט ממנו.

אם מתחולל באחת הארצות משבר כלכלי גדול, הרי בתשעה מקרים מתוך עשרה יש לבקש את הסיבה לכך בתחיקה שבמדינה ובמשטר האדמיניסטרטיבי. במצפון טהור ושקט יכולים אנו לומר, כי לא עם ישראל הוא שלא עמד במבחן כמיישב, לא הישוב ולא הגולה, אלא המשטר הפוליטי בארץ ישראל.

ודאי, המשטר הקיים בארץ ישראל איננו משטר של דיכוי או משטר עריצות. להיפך, משטר סבלני הוא זה, שאפשר לשׂאתו בכל ארץ – שבה אין עושים התישבות. אבל ארץ ישראל נועדה להתישבות – בתקפה של תעודה בין-לאומית וביזמתה של מעצמת-המאַנדאַט גופה. בארץ ישראל דרוש משטר התישבותי – והאנגלים, כמיישבים, מטיבים לדעת זאת מאתנו. ומשטר לא-התישבותי בארץ הנתונה בתהליך של התישבות נגזר עליו בהכרח שייהפך למערכת של מעשי-חבּלה הרוצחים את ההתישבות. סימנוֹ המובהק של משטר התישבותי הוא, שאינו מסתפק בהנהלת האוכלוסים שבעין, אלא משתדל לסגל את ארגונה הכלכלי של הארץ לקליטה שיטתית של המונים הנמצאים בדרך.

ותחת זאת – מה רואים אנו בארץ ישראל?

בחקלאות: התישבותנו החקלאית כמעט שוּתקה מחמת המחירים המופלגים, שבעלי הקרקעות הילידים כופים אותנו לשלם להם בעד האדמות שאנו קונים מידיהם. בשעה שהממשלה מסרה לערבים חלקת-אדמה בבית-שאן, היא דרשה מהם ½1 לירות לדונם בשיעורים ל-15 שנה – וזה בעד האדמה המשובחת ביותר, הברוכה ביותר במים בארץ ישראל כולה. ואנו – אנו משלמים לאפנדי בעבור אדמות הרבה יותר גרועות, אדמות-ביצה ואדמות-טרשים, 4, 5, 10 ו-12 לירות לדונם. בעבור הביצות שבעמק שילמנו פי-ארבעה יותר מן המחיר הריאַלי הניתן בעבור האדמות המעובדות, העשירות במים והמטוּייבות שבקאַנזאַס ובניבּראַסקה, המפורסמות ביבוליהן של חיטים ותירס. אך לא די בכך. בכדי לקבל את הזכּיון לאדמות כּבּרה, אנוסה היתה יק"א לתת לקבוצת בדואים – תחת 2.500 הדונמים, שעליהם ויתרו – 3.500 דונם במקום אחר. בקוּמיה אשר בעמק שילמנו לערבים לא רק מחירים גבוהים מאד בעבור קרקע, אלא גם נתַנוּ להם חלקות אחרות – ½1 דונם בעד כל דונם שקנינו. זו איננה התישבות, זוהי התאַבּדות.

ומפני זה נתברר, כי החקלאות אינה לפי כוחותיו של המתישב היחידי. זו הסיבה לכך, שהצורה היחידה, שלבשה התישבותנו החקלאית בארץ, הן קבוצות או קבוצות-למחצה, הבולעות את הקרנות הלאומיות ונותנות תוצאות, שהן יפות מאד בתורת ניסויים, בתורת תבניות-לדוגמה, אך רחוקות הן מלהיות מספיקות מבחינת הכּמות. הידוע לכם, שבכל הישובים שבעמק יש בסך-הכל אוכלוסיה של 2.500 נפש? והמבינים אתם עכשיו, משום-מה יכלו רק 12 למאה מן העולים שלאחר-המלחמה להסתדר בחקלאות, ואילו תשע עשיריות נאלצו להשאר בערים ולבקש לעצמם מפלט במסחר ובתעשיה?

והממשלה – היא איננה דואגת לכך. כל זה אינו נוגע לה. הממשלה מודיעה לנו, כי מתוך 27 מיליון דונם הכלולים בשטחה של ארץ ישראל המערבית רק 10 מיליונים דונם מעובּדים (פחות או יותר); אבל שש שנות הנהלה לא הספיקו כדי לפרסם ספרי-אחוזה מפורטים, למען נדע לפחות בקירוּב, באיזו מידה יש לראות כאדמות ראויות-לעיבוד את שאר 16–17 מיליון הדונמים המוזנחים והמוּברים.

אנו תובעים ריפוֹרמה קרקעית, שתכלול את כל אדמות-הבור בקרן-אדמות ממלכתית אשר תועמד לצרכי ההתישבות. ויש כדי שני מיליונים דונם אדמות ממשלתיות, שאפשר למסרן לנו ללא כל ריפורמה, אך אומרים לנו, כי הממשלה עדיין לא ביררה בדיוק, כמה אדמות שייכות לה בארץ. ומתוך השטחים השייכים לה ללא שום ספק נותנים אדמות לכל דכפין, רק לא ליהודים.

ועתה – החרושת. לפני שנה סגר את מפעלו בתל-אביב בעל בית-החרושת למשי, דלפינר, אחד מבעלי-התעשיה העשירים ביותר בארץ, ועם זה יצא בכתב-אשמה נגד שיטת המכס המחניקה את החרושת הארצישראלית. עשרות חרשתנים אחרים, הנופלים ממנו בעשרם ובהשפעתם, סגרו אף הם את מפעליהם בלי לעורר רעש כמוהו – את מסיבות דומות. הפגנות אלו לא היו לשוא: שיטת המכס תוקנה במידת-מה, ודלפינר סבור, כי עתה אפשר לחדש את הייצור. לגבי האחרים כבר איחר התיקון את המועד.

אבל שיטת המכס הריהי רק אחת מדרכי הסיוע הרשמי, אשר לו זקוקה החרושת הצעירה.

לשם הבהרת שאר הצדדים שבבעיה אסתמך-נא על דוגמה אחת. בתל-אביב קיים בית-חרושת גדול ללבֵנים – סיליקאַט“. הובלת הלבנים מתל-אביב לחיפה במסילת-הברזל עולה קצת יותר ביוקר מהסעת אותה כמות מטרייסט ליפו. בכדי להפחית את הוצאות ההובלה, החליטה הנהלת “סיליקאַט” באביב 1925 לשלוח את הלבנים לחיפה בדרך הים. דבר זה גרם לקימוץ כדי 30 למאה. אז הציעה הנהלת הרכבות ל”סיליקאַט" הנחה מן התעריף שלה כדי 30 למאה. ההסכם יצא לפועל. האידיליה נמשכה עד הסתיו. אך בנובמבר, בעונה שמתחילות הסערות וההובלה בים נתקלת בקושי – מאֵין מזחים לא בחיפה ולא ביפו –, קיבלה הנהלת “סיליקאַט” מכתב המודיע לה, כי ההנחה של 30 למאה מתבטלת. – בארץ ישראל יספרו לכם עד אין קץ מעשיות ממין זה.

מה יש כאן – עריצות, דיכוי? כמובן, לא. מנקודת-מבטו של האוצר הממשלתי גרידא מעשה זה חוקי הוא בהחלט, ואולי אף ראוי לשבח. אבל מבחינת התפתחותה של החרושת העברית משטר זה איננו התישבותי.

ומפני כך, בארץ שהכניסה במשך שנה אחת בלבד סחורות זרות בסך ½7 מיליונים לירות, וּמצויים בה איפוא קונים, לא הועילו מיטב מאמציהם של החרשתנים העבריים להציל את תושבי הערים ממשבר קשה זה, בו כרוך גם חוסר-עבודה.

ועוד זאת: במשטר התישבותי אמיתי ניתנת לגורם המיישב השפעה מסויימת במוסדות האדמיניסטרטיביים. בארץ ישראל טוהרה הפקידות הממשלתית מיהודים – התחיל בזה עוד סיר הרברט סמואל בשעתו – וכתוצאה מכך נוצר המצב הבא. בכמה משרות טכניות טהורות עוד תמצאו מספר כלשהו של יהודים, אבל במוסדות האדמיניסטרטיביים, בעצם משמעותה של מלה זו, היהודים הם יוצאים מן הכלל. הרי שתי דוגמאות: נסתכל-נא במחוז רמלה עם ראשון-לציון, רחובות ושאר מושבות הבּאַרון, שבו מהווים היהודים כמעט 50 למאה. אחוז הפקידים היהודיים בפקידות האדמיניסטרטיבית – אפס, בפקידות הנמוכה – אפס. במחוז יפו, שבו כלולות תל-אביב, פתח-תקוה וגו', ובו מהווים היהודים בלי ספק את רוב האוכלוסים: אחוז היהודים בפקידות האדמיניסטרטיבית – אפס, בפקידות הנמוכה (תודה לאל!) – ששה למאה.

ולבסוף – המנגנון להבטחת הסדר במקרה שיפרוץ סכסוך בין המתישבים לילידים. אין שום פיגול ברעיון, שסכסוך כזה אינו מן הנמנע. בכל התישבות היו סכסוכים ממין זה. אין הדבר תלוי ב“התנהגותו” הטובה או הרעה של המתישב: “האבות-הציילנים” לפני 300 שנה, שפתחו בחדירת האנגלוֹ-סאַכּסים לאמריקה הצפונית, היו אנשים מאד ישרים ומתונים – ושילמו בעבור זה בדמם. דבר זה תלוי אך ורק בהלך-רוחם של הילידים: והללו בדרך-כלל פּאַטריוֹטים הם, ומטבע הדברים לא נעים להם לראות, כיצד ארץ, שהם מכנים אותה – נאמר – “פלסטין”, נהפכת לארץ שתכוּנה בשם “ארץ ישראל”. עוד יותר מסתבך המצב, כשהמדובר בילידים מבני גזע עתיק, אשר להם מסורת לאומית חזקה ומהוללת והם רגילים לבטא שמות כגון עבּדול-כרים, זגלוּג, אל-אטרש או אבּן-סעוד כמעט באותה יראת-הכבוד, שבה מבטא הנוער העברי שלנו את השם תרומפלדור. אוכלוסים ילידים אלה מונים ¾ מיליון. ובתוך ההמון הזה זרויים 180.000 יהודים בשש ערים ובמאה מושבות הפזורות על-פני השטח מדן ועד באר-שבע. האוֹפּטימיסטים מקווים, כי הכל יעבור בשלום. נקווה-נא לכך גם אנחנו. אבל הממשלה אינה רשאית לסמוך על התקווה בלבד. מחובתה לנקוט באמצעים הדרושים לקראת המצב שייווצר, אם התקוות לא תתאמתנה. בשעה זו עומד לרשות הממשלה כוח צבאי המורכב מ-250 חיילים אנגליים, ממשטרה, שבה 1000 ילידים ו-300 יהודים, ומן הלגיון שנוצר זה לא-כבר1, גם צוּייד וזוּיין כראוי במכונות-יריה, ובו 700 ילידים ו-14 יהודים. בישיבת הועד הלאומי, שבה נכחתי גם אני, הודיע אחד ממנהיגי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, כי רבים מגיבורי הפרעות של יפו משרתים כעת בלגיון החדש. הועד הלאומי, שנבחר בבחירות כלליות של היהודים בארץ, יצא במחאה נגד מצב מסוכן זה. לצערי קראתי, כי נשיא ההסתדרות הציונית אמר בנאומו באמריקה, כי מצב הענינים מניח בהחלט את הדעת. הריני מכחיש את הדבר הכחשה מפורשת. יש ראָיות במסמכים כי ההנהלה הציונית בארץ ישראל רואה את המצב כמסוכן מאד. והצדק עמה.

על ניתוח זה של האחריות מתבסס האוֹפּטימיזם שלנו. אילו היתה סיבת המשבר נעוצה באי-כשרונם של חלוצינו, באדישותה של הגולה, באי-התאמתה האוֹרגאַנית של ארץ ישראל, או בזדוניותה של האומה האנגלית כשהיא לעצמה – יתכן שהמצב היה ללא תקווה. אך המשטר, השיטה – אלה אינם גורם ראשוני וקבוע. גורם זה יכול וצריך להשתנות, והוא גם ישתנה.

בשם הועידה הזאת, בשם כל אשר אינו נגוע, כל הבריא, הצעיר, הנצחי בנשמת ישראל ובאידיאליזם הציוני, הריני שב וקובע את העקרונות והתביעות, שנוסחו לפני שנה וחצי בועידת היסוד הרביזיוניסטית. ההתישבות היא מפעל ממלכתי; שיטותיה – שיטות ממלכתיות: התחיקה והפּראַקטיקה האדמיניסטרטיבית.

על-ידי עצם העובדה שאנגליה קיבלה את המאַנדאַט, המיוסד על הצהרת בּאַלפור, היא התחייבה ליצור משטר התישבותי, שיטה ממשלתית המותאמת לצרכי גוף חברתי אשר נועד לקלוט עליה יהודית, עליה כה גדולה ואינטנסיבית, שיהא בה כדי ליצור רוב יהודי בארץ ישראל – בארץ ישראל המערבית ובעבר-הירדן, – בארץ ישראל כולה. תובעים אנו ריפורמה קרקעית, יצירת קרן-קרקעות, ריפורמה במסים ובמכס, סיוע שיטתי מצד הממשלה למסחר ולתעשיה של היהודים, עריכת מלווה התישבותי בערובּה רשמית המיוסד על קרן-הקרקעות. תובעים אנו ריפורמה אדמיניסטרטיבית, שתבטיח לאומה המיישבת – ליהודים – את המקום הטבעי המגיע לה בהנהלת הארץ. ותובעים אנו – מתוך הסכמה עם הועד הלאומי – שתוקם חטיבת-בטחון עברית להגנת העבודה השלווה של החיאת הארץ.

לעולם לא נבוא לטעון, כי רק השיטה הממשלתית בארץ ישראל מצריכה ריפורמות. חברינו האקטיביסטים בארץ ישראל הציעו לפנינו שורת החלטות המניחות, אולי, יסודות לתכנית כלכלית חדשה. ועידה זו תבדוק אותן בתשומת-לב, כפי הראוי להן. אבל הועידה לא תשכח בשום פנים, כי גם שיטה מושלמת ביותר לפעולת בנין לא תשיג את המטרה, כל עוד המשטר הפוליטי בארץ לא יהיה מותאם לצרכי ההתישבות. תנאי ראשון לכל הצלחה – זו “אוֹפנסיבה” מוסרית מצד עם ישראל כולו לשם השגת ריפורמה יסודית במשטר הארצישראלי כולו.

נשקה היחידי של אוֹפנסיבה זו הוא – השכנוּע. אנשים, שאינם מכירים את הרביזיוניזם, או הרוצים להבאיש את ריחנו, משתדלים להשמיץ את שמנו באזני מעצמת-המאַנדאַט באָמרם שאנו מבקשים “לכפות” את רצוננו על אנגליה. לאמיתו של דבר מבקשים אנו לשכנע את דעת-הקהל באנגליה ובכל שאר הארצות ולהוכיח לה את צדקת תביעותינו. מאמינים אנו, כי אמת, שמשמיעים באזני העולם התרבותי ומגינים עליה במלוא הכבוד העצמי, תמיד סופה לנצח.

אבל לשם כך יש להכריז עליה ולהגן עליה מפני החברה, בפני דעת-הקהל. אין די להשתדל בענין זה או אחר אצל הממשלה, לפעול בדרך המכוּנה דיפּלוֹמאַטית. דרך זו אולי היתה טובה לפני יובל שנים, בימי ה“שתדלנים”, כשדי היה בשיחה tête-á-tête2 בין היהודי אוֹפּנהיים לבין הקאַנצלר קאַוּניץ, בכדי להציל את קהילת היהודים בווינה מפקודת-גירוש. אז היתה מגולמת בקאַוניץ ה“ממשלה” כולה, אולי אף ה“מדינה”. הוא לא היה צריך להתחשב בעתונות או בפּאַרלאַמנט או בדעת-הציבור. אבל עכשיו אין קאַוניץ, ביחוד לא באנגליה, שהיא הארץ הקוֹנסטיטוּציוֹנית ביותר בעולם. תביעות פוליטיות, שחשיבותן רבה, יש להפנותן אל דעת-הציבור, אל ההמונים. יש לרכוש תומכים בחוגים חברתיים שונים, יש לדון בשאלה בעתונות הידידותית והאויבת, למען תגיע לכלל “זכויות-אזרח” בהכּרה הקיבוצית. השיחה עם המיניסטר תהיה אך המערכה האחרונה, הפוֹרמאַליוּת הסופית של “האוֹפנסיבה”.

פעולה פוליטית בעלת ממדים גדולים צריכה בימינו לא רק לפנות אל ההמונים; היא צריכה גם לצאת מן ההמונים. לעתים קרובות משׂיאים לנו עצה נבונה, אשר גם ממנה נודף ריח של עבר רחוק:,שיתקוּ, עיבדו בשקט; מנהיגיכם כבר יסדרו את עניינכם עם האנגלים". לא נכון! הסתכלו באנגליה ותווכחו, שכל פעולה פוליטית מתחילה משורה של הפגנות קיבוציות. ההמונים המעוניינים פועלים שם בעצמם, והמיניסטרים מטים אוזן לא למשלחות, אלא לקול ההמונים.

במדיניות של ימינו אין עוד tête-á-tête. שיטתה היא – masses-á-masses 3 האופנסיבה המוסרית, שאותה אנו דורשים – זה גיוסם של המוני ישראל בעולם כולו, שיתמכו בהפגנות רציניות ורבּות-רושם בתעמולה השיטתית והשלווה אשר תפנה אל דעת-הציבור האנגלית.

באותה קריאה אל דעת-הציבור בעם האנגלי הגדול נדבר גם על שיתוף-האינטרסים שבינינו. איוולת היא לשכוח, שהודות לנו נהפכה ארץ ישראל לנאות-מדבר בכל העולם הקוֹלוֹניאַלי של אנגליה, לפּינה היחידה, שבה מתרחשים בנין ויצירה ושוררת התלהבות; שאנגליה מפיקה מזה תועלת וגם קרנה עולה בשל כך. ולבסוף, יש מעצמות המתקנאות בלב שלם באנגליה על ה“בּיזנס” המצויין שעשתה עם הציונים. וכן אסור לשכוח, כי מעצמה אירופית, השואפת לקיים לה נקודת-משען בחוף האחר של הים התיכון, מטיבה להבין את החשיבות שבהקמת ארץ עברית הקשורה לאנגליה בלב הגוש הערבי. הכרת-טובה לארצו של בּאַלפור אינה צריכה למנוע אותנו מלהבין, כי אין אנו עומדים כעניים בפתח. התועלת תועלת-גומלין היא, ומיטב בניה של אנגליה מבינים זאת יפה. באוֹפנסיבה המוסרית שלנו נדבּר גם על דברים אלה. אבל הדבר, שעליו נעמוד במיוחד, הוא העיקרון. סבלותיו של עמנו, העוול ההיסטוֹרי שהעולם התרבותי עשה לישראל, ההבטחה החגיגית שניתנה בתקופה בלתי-נשכחת – בימים כשאסור לשקר. עיקרון, חובה, צדק.

הספקנים שואלים: “וכי סבורים אתם, שדי באלה?” והם מתחילים ללחוש על אזנינו, כי הגוי, הגוי האכזרי והמחוסר חוש-צדק, לועג לאמת, והיהודי העני והחלש חסר-אונים הוא. כאן שורש הבעיה. כאן חייבים אנו לתחוֹם תחוּם בין שתי פּסיכוֹלוֹגיות יהודיות, – הפּסיכוֹלוֹגיה של הגיטו והפּסיכוֹלוֹגיה שלנו.

הגיטוֹ שואף לנקם. יוצרי הציונות דחוהו וקללוהו, ועתה מבקש הגיטוֹ להתנקם בנו בחדשוֹ בקרבּנו את המסורת שלו – רוח-עבדוּת בפני מיניסטרים ונציבים עליונים, רוח-עבדוּת בפני הגביר, בצורת התכנית הידועה “להרחיב” את הסוכנות היהודית. אך מכל סוגי הרעל שמרעילים את נשמת הגיטוֹ הנורא ביותר הוא: תפיסת העולם שמסביב כעולם-של-לסטים. תפיסה זו היא פרי של אלפּיים שנות הסיוט בדברי ימי ישראל, וככל סיוט, כן גם תפיסה זו מצטיינת בעצמת הכּזב אשר בה. אנו דוחים השקפה זו. שמו הקיבוצי של ה“גוֹי” הוא סוֹקראַטס ואַפלטוֹן, דאַנטה ובּקאַריה, גאַריבּאַלדי ורוּסוֹ, ווֹלטאֶר והוגוֹ, לינקוֹלן, וילסוֹן וּבּאַלפוּר.

יש ב“גוי” אותה גדלוּת ואותו חוש-צדק כמו בנו. הוא למד לקח רב מפי נביאינו, אך היו לו גם נביאים משלו, טהורים ואצילים כנביאינו. ואם אנו עכשיו אנשי תרבות, הרי חייבים אנו טובה על כך ל“גוי”. הוא יצר את המדינה המוֹדרנית המתנהלת כרצון האומה; הוא עשה את המהפכה הצרפתית; הוא ביטל את העבדות; הוא שיחררנוּ מן הגיטוֹ – הוא שווה לנו, הוא תלמידנו ומורנו גם-יחד.

תהא זו חרפה, אם נשכח את כל אלה, רק כדי להַנוֹת את מורשת יצרי החשדנות, העשויים להוליכנו רק ליאוש ולהתפוררות.

אחד שהוא כביכול חבר ההנהלה הציונית (“כביכול” – משום שלא נבחר בקונגרס) אמר זה לא כבר בנעימה של לצוֹן, כי אנו, הרביזיוניסטים, סבורים, שכל אנגלי הוא מלאך-שמים. כדאי לציין את התמורה בהלך-רוחם של החוגים הרשמיים. עוד לפני זמן קצר יצאה מחוגים אלה האגדה, שהרביזיוניזם הוא תנועה אנטי-אנגלית השואפת לגרש את האנגלים מארץ ישראל והמטיפה שנאה לכל דבר אנגלי. אנו הֵזַמנוּ אגדה זו, והנה עתה מאשימים אותנו בקיצוניות הפוכה. שני הקצווֹת הללו אַבּסוּרדיים באותה המידה, אך ביניהם מונחת האמת. לא כל האנגלים מלאכים הם. להיפך, מכירים אנו אנגלים, שאינם מוצאים חן בעינינו כלל וכלל, ותמיד נאמר זאת, אם אדונים אלה יתפסו מקומות של שׂררה בלונדון או בירושלים. נוטלים אנו לעצמנו את הרשות למתוח ביקורת על כל אנגלי (בין שהוא מלאך ובין שאיננו מלאך), אשר שׂם מכשולים בדרך הגשמתה של הציונות – ואפילו הוא פקיד או נציב עליון או מיניסטר. אך מאמינים אנו בעם האנגלי, בדיוק כשם שאנו מאמינים בעם הצרפתי או בעם האיטלקי ובכל עם תרבותי אחר. מאמינים אנו אמונה שלימה, כי תלונה, תביעה, ערעור, שיוגשו למשפטה של דעת-הקהל האנגלית, יולידו פסק-דין של התעמקות ויושר. הרצל הוא שהוריש לנו אמונה זו במצפון העולם התרבותי, בכוחו הכּל-יכול של עניין צודק. על אמונה זו מיוסדת מדיניות-החוץ שלנו. נפוֹל תפּוֹל הציונות באותו היום המר והנמהר, כשתשכח את מסורתה זאת. אבל אנו נשמור לה אמונים.

אמרתי לפני-כן, כי בין הגורמים, שהולידו את המשבר הכלכלי, אין להפריז בערכן של הטעויות אשר טעתה ההסתדרות הציונית. לצערנו, אין אנו רשאים להקל כל-כך בדינה לגבי המשבר הפוליטי. בין הסיבות, שגרמו למשבר זה, תופסת מקום בראש הטקטיקה של ההנהלה, של הציונות הרשמית בכלל. תמציתה של טקטיקה זו היא להפיץ באנגליה ובכל העולם התרבותי את הדעה, כי המשטר בארץ הוא משטר של צדק ואף ידידותי כלפי הציונות. הקוֹלוֹנל וודג’בוּד, אחד מידידינו הנאמנים ביותר, ביקר זה לא כבר בארץ ישראל והיה מופתע הפתעה גמורה בראותו כי הכּל, ללא יוצא מן הכּלל, מתלוננים על מדיניותה של הממשלה האנגלית. לא היה לו כל מושג, כי הציונים אינם מרוצים. להיפך, כל הימים האמין, כי ארץ ישראל מתנהלת בהתאם לאינטרסים של ההסתדרות הציונית ולפי רצונה. הסיבה לכך ברורה בהחלט. אחרי כל ביקור שנתי, שעורכים מנהיגי התנועה הציונית בארץ, הם מצהירים רשמית, כי “המצב הפוליטי מניח את הדעת לחלוטין”, ואפילו, ש“מעולם לא היה נוח יותר”… טקטיקה זו של המנהיגים הציוניים אין לה כּפּרה, אבל הם עדיין מוסיפים להחזיק בה. “ניוּ ג’וּדיאה” – שוֹפרם בלונדון – מודיע, כי בועידת בּוֹסטוֹן אמר נשיא ההסתדרות הציונית את הדברים הבאים, מלה במלה: “התנאים הפוליטיים הם כאלה, שאילו היו לנו האמצעים הדרושים, היינו יכולים להכניס לארץ ישראל 25.000 יהודים לשנה”. המסקנה ברורה: אם היציאה עולה על העליה – הרי זו אשמתנו. הרי לכם, עם ישראל נתגלה ככילי, שאינו ראוי לשעה ההיסטוֹרית הגדולה…

זהו המצב בציונות. מצד אחד – העדר אמונה בעם, בארץ ישראל, במצפונו של העולם התרבותי, העדר תכנית ורצון. מצד שני – אמונה בכוחות ישראל ובעצמתה של המטרה הצודקת; הגיון, תכנית, שיטה.

בידי עם ישראל הברירה.

* * *

בויכוח הכּללי בועידה טען מאיר גרוֹסמאַן נגד ה“אבטוֹנוֹמיה” של הישוב בשירותי החינוך, הבריאות, וכו', ההופכת את האדמיניסטרציה הבריטית בארץ למנגנון הדואג רק לערבים.

בתשובתו למתווכּחים אמר ז’בוטינסקי:

ביסוד הדברים צדק גרוֹסמאַן. הוא רק הפריז ב“כפיפת המקל בכדי ליישרוֹ” – ואכן, לעתים אין לך דרך אחרת ליישר מקל עקום. כמובן, לא “נמסור” לממשלה לא את בתי-הספר ולא את בתי-החולים, בלי שנקבל תחילה ערובּות לאָפיים האַבטוֹנוֹמי והלאומי. גם גרוֹסמאַן עצמו לא יסכים לכך.

כשאני אומר, כי “מאמין אני בשותף האנגלי”, הריני מתכוון בזה לעם האנגלי. אבל אין להסיק מכאן, שגם הפקידות הפלשתינאית בהרכבה הנוכחי היא “שותף”, שנוכל לתת בו אימון פוליטי. ולא כל שכן שאין לראות כ"שותף, את הערבים שבעיריות: הרי הם אף הבטח לא הבטיחו לנו מאומה – להיפך, הם ביקשונו שלא נוסיף לבוא לארץ ישראל. וכן אינני מסכים לדעה, כי לעולם ובשום תנאים אין ההסתדרות הציונית צריכה ליטול על שכמה תפקידים ממלכתיים: בשאלת הלגיון, למשל, רואה אני, להיפך, שאולי נהיה נאלצים להשתתף במישרין או בעקיפין בהוצאות להחזקתו. אך בכל אלה אין כדי לשנוֹת את העובדה היסודית, שבעצם גרוֹסמאַן צדק. החזקת בתי-ספר ובתי-חולים היא חובת המדינה (קריאת-ביניים: גם בשביל עולים?). כמובן, גם בשביל עולים. העליה היהודית נתאשרה על-ידי המאַנדאַט: כלומר, העליה היא אמצעי חוקי לריבוי האוכלוסים לא פחות מכל אמצעי אחר. ילד, שהובא לארץ ישראל על-סמך המאַנדאַט, בן יקיר הוא לארץ לא פחות מילד אשר נולד בה.

זה כבר קבענו תכנית, כיצד להרחיב את הסוכנות בלי לפגוע בציונות, ואתם תמצאוה בין החלטותיה של ועידתנו הראשונה. הרי זה – “הקונגרס המורחב”, שיבחרוהו לא רק שוקלי-שקל, אלא גם יהודים אחרים המשתתפים השתתפות פעילה בבנין הארץ: כל הישוב בארץ ישראל, תורמי קרן היסוד, בעלי מניות הבּנק, וכו'. אך הצענו גם תכנית אחרת: בקונגרס האחרון הצעתי אותה “מערכת של שני בתי-פּאַרלאַמנט” המזדהית עם דבריהם של דוּף וּסטאַראַלסקי: סוכנות פוליטית שבּחר בשלימותה בקונגרס הציוני, אך לשם הנהלת עניני התקציב ייווצר מוסד מעורב.

בנאום-המבוא שלי נגעו כאן רק בעקיפין: רבים הצביעו על כך, שבמשבר אשם לא רק המשטר, אלא גם אנו עצמנו אשמנו בו, ובראש וראשונה – ההנהלה. כן, זה נכון – אך אשמתנו שלנו מילאה תפקיד של 10 למאה בלבד, ו-90 למאה מן האשמה מוטלים על המשטר. זאת אנו צריכִים להדגיש בדברים ברורים ובקול רם, בתשובה על האנחות הרשמיות, כי עם ישראל רע-לב וכילי, כביכול.


 

גדוד עברי בחיל-המצב הבריטי    🔗

הרצאה בועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל

סוף שנת תר"פ


אחרי שחרורו מכלא עכו הרצה ז’בוטינסקי בפני הועד הזמני על תכניתו בדבר הקמת גדוד עברי כחלקו העיקרי של חיל-המצב הבריטי בארץ-ישראל.

התאריך המדויק של הרצאה זו איננו ידוע.


מצב הגדוד מסוכן, הרבה יותר קשה ממה שחושבים בקהל. יודעים רק כי הגדוד הקיים הוא בסכנה. בנוגע לזה אני אוֹפּטימיסט. אני מקווה, כי יהיה גיוס חדש. הקהל יודע במה הוא הקושי. הקושי הראשי הוא שהוחלט באנגליה להשיב את הצבא ל[מצב של ימי-שלום]. כמובן, ההוצאה גָדלה, יותר מפי שלוש, מסיבות ידועות. אך אותו הצבא נשאר. יש יוצא מהכלל יחיד – הגדוד העברי. (המספרים שאזכיר אינם בטוחים לגמרי, – כך שמעתי). כל גדוד עולה לצבא האנגלי ב-170.000 לירה לשנה. משלמי-המס באנגליה משלמים עכשיו לא פחות מ-6 שילינג לכל לי“ש אחת, ומובן שאינם רוצים בהוצאות שאינן נוגעות לאנגליה גופא. אי-אפשר להגיד לאנגליה, שאם ניתן לה 1000 איש, היא תוכל להשתשמש ב[גדוד] “יוֹרקשיר”, למשל, בשביל מקום אחר. הוצאת אותו הגדוד תשאר. בכל-זאת אני בטוח, כי הגדוד ישאר לעוד שנה או שנתיים. אך אין זה פותר את השאלה. אנו נלחמים עכשיו על קיום הגדוד האחד, משום שרק גדוד אחד קיים. לוּ היו קיימים כל שלושת הגדודים, היה המצב אחר, הן מפאת בטחון הארץ והן מפאת יחס האנגלים לעבודה זו. גדוד בן 1000 איש יהיה רק חלק קטן של גאַרניזוֹן הארץ, והגנת הארץ תשאר על שכם זרים. גאַרניזוֹן אנגלי אינו מקבל על עצמו את התפקיד לשמירת-הסדר היום-יומית. אם יש סכנה של שודדים בידוּאים המתנפלים לפרקים – אין הצבא האנגלי מקבל את התפקיד להלחם בהם, והעם האנגלי לא יסכים, כי בדברים פעוטים כאלה יוּמת אף אנגלי אחד. גאַרניזוֹן אנגלי עומד כסמל, כאיוּם, ומתחיל הוא לפעול רק בשעת המרד. את שמירת הגבולים בימי שלום לא יקבל עליו הגאַרניזוֹן האנגלי, זה יוטל על המשטרה המקומית או על מיליציה מקומית. הארץ תשלם בדם בניה ובכספה בעד בטחונה בעת שלום. אנגליה לא תשלם בעד זה. צריכה איפוא לשלם ארץ-ישראל, שבהכנסותיה משתתפים הערבים במידה הרבה יותר רחבה מאשר היהודים. מיליציה כזו תצטרך כמובן להיות מעורבת. אין סוד, כי יש כבר תכנית לצבא מעורב – מורכב מפלוגות מיוחדות של יהודים ופלוגות של לא-יהודים. מדבּרים על-דבר פלוגות, ולא גדודים, יען כי לא יהיה צורך ביחידות-צבא גדולות. התעניַינו בשאלת הפּרוֹפּורציה. נודע לי, שמחבּרי התכנית הזו לא ירשו – אנחנו לא נרשה, שתהיינה תשע פלוגות ערביות נגד פלוגה אחת עברית, – אבל התכנית המענינת אותנו לא קיבלתי. מפי ד”ר אידר נודע לי (מאַין לו – איני יודע) כי ¾ יהודים ו ¼ ערבים הם לפי התכנית. סידור כזה אין הוא אפשרי: על חשבון ארץ-ישראל כולה ליצור צבא של ¾ יהודים ו ¼ ערבים. אין בסיס רציני לקוות, כי היהודים יבואו להתנדב והערבים לא. יש לחשוב להיפך: למשטרה באים הערבים במספר רב, בעוד שלשירוּת זה אין אותו ההוד של הצבא, והוא גם הרבה יותר קשה. על-כל-פנים יש לשער שהערבים יבואו לא פחות מאתנו. והאיכות הפיזית – ידוע שהיא לא תהיה פחוּתה משלנו. לכן, לדעתי, אם ישתדלו להוציא לפועל תכנית זו בהכרח – תקומנה צעקות והדבר לא יקום.

אך אם גם יצא לפועל – אני קורא את שימת-לבכם לדבר – הנוכל להסכים, עד כמה שהדבר תלוי בנו, – כי בארץ יהיה צבא ערבי, גדול או קטן? אין צורך להתעמק הרבה בערך הסמלי שיש לצבא, בהבדל שבין ז’נדאַרמיה וצבא. די להזכיר, שיש לנו גדוד אחד וכל הישוב דורש כי הוא יתקיים, והכל מרגישים, שאם הם יתפזרו, זו תהיה מפלה מדינית מאין כמוה. צבא – זהו מוסד מדיני, מוסד שיש רק לאומה מדינתית. זה מגביה את הסטאַטוּס המדיני שלנו. הסטאַטוּס המדיני של הערבים יקבל צורה אחרת, יסבך את היחוסים. ייברא מרכז שמסביב לו תתרכז באופן טבעי התנועה הלאומית בצורתה היותר מסוכנת בשבילנו, כי הם סוף-סוף הרוב. סכנה גדולה נשקפת לנו מצבא מעורב. אך אם ארץ-ישראל תשלם את הוצאות הצבא – מוכרח יהיה הצבא להיות מעורב, ויהיה לנו צבא ערבי בארץ.

מזה יוצא, שאם רוצים אנו להמנע מסכנה זו – יש רק דרך אחת. את הצבא הזה, המקומי, היום-יומי, אנחנו צריכים ליצור, ואנחנו, ההסתדרות הציונית, צריכה לשלם בעדו. התפקיד גדול מאד. תיכף-ומיד אנו רואים את הסכומים הגדולים שאנגליה משלמת בעד צבאותיה. אני אביא מספרים ידועים. הם בכל-זאת יעזרו לנו להבין את כובד השאלה.

גדוד אנגלי עולה בסכום 170 אלף לי"מ. המספר הזה מתקבל באופן מלאכותי: הסך הכללי מתחלק למספר הגדודים. איש עולה סך ידוע ואלף איש עולים בסך שהזכרתי, הסך הוא מלאכותי. ב- War Office4 יש גם משכורת המיניסטרים והמפקדה וגם התותחנים והפרשים, כל מה שגדוד רגלי אינו משלם.

התענינתי בהוצאה הצבאית של ספרד, של שנה טיפוסית: 1917. שנה זו טיפוסית, יען כי בשנים אלה אף כי נשארה ספרד עניה, בכל זאת נתעשרה במלחמה. תקציבה הצבאי במלחמה היה נפוח, יען כי למרות הנייטראַליוּת היתה להם שמירה. מספריהם-הם אולי יוכלו לתת לנו מושג ידוע על הוצאה צבאית בינונית או נמוכה.

איני אומר שנוכל לעמוד על מספר זה. בכל-זאת אני חושב, שזה נותן לנו מושג על סידוּר בארצות שאינן עשירות. בדניה, הֶלוֶציה, וכו' עולה עוד פחות. שם יש [נוהג], שהאנשים נכנסים ויוצאים ל-50–60 יום. פה ידרשו צבא תמידי ולא מיליציה נכנסת ויוצאת.

עכשיו אציע הצעה לדוגמה. בשביל לתת לכם מושג מזה נקח את המספר, שהיה לנו לפני 8 חדשים בארץ, 5000 איש, נראה מה אפשר לעשות בכדי לקנותם בכסף. אם נציע לממשלה האנגלית והמקומית, שאנו מקבלים עלינו כל פרוטה שנוציא על הצבא, אז נוכל להיות בטוחים גם בהנחות ידועות מצד אנגליה. יקבלו אותנו במשק הצבאי של אנגליה, בקאַנטין, בקוֹאוֹפּרטיבה, ונקבל אורז, סוסים, צרכי אוכל, וכו', ונשלם את המחיר שהצבא האנגלי משלם. מחיר זה הוא נמוך בכמה אחוזים מזה שאנו נשלם פה. מה שנוגע לנשק – הוא בכל הארץ לא רק בזול אלא אינו נקנה ואינו נמכר. הכינו המון שאין בו צורך ומוכרים אותו כעת לפינלנד, לפולניה, לבּוֹלשבים ולאַנטי-בּוֹלשבים. בעוד חצי שנה ייגמר המשחק הזה ואז תשארנה כמויות עצומות של נשק. על-כל-פנים, אם נבוא בהצעה רצינית, לא תהיה שאלה של נשק ויתר הדברים, את זאת נקבל. כמובן, את הנשק היותר יקר והכי-חשוב לא נקבל לגמרי. אין כל תקוה ואין לנו לדרוש, שיתנו לנו פה צבא-תותחים. זאת ישאיר האנגלי בידיו. יש להם נסיון של אַרטילריה מקומית בהודו, במצרים – זה ישאירו בידינו.

על כן זוהי עצתי: 5000 חיילים, צבא בן 3 סוגים: רגלים, פרשים, סאַפֶּרים (בנאים). בכדי להגדיל את הסכום, צריך לנקוט את המכסימום, אני מציע לקבל אחוז של רוכבים שאינו נהוג בארץ אחרת. נניח שמ-5000 החיילים יהיו 1500 רוכבים. אנו בטוחים, כי חייל וקצין יהודי יעלו לנו ביתר זול, כי תהיה חלוציות. אך המפקדה תהיה אנגלית, ולהקצינים האנגלים העליונים יהיה עלינו לשלם סכומים גדולים. כדי להחמיר נוכל, לדעתי, לקחת את המשכורת הבינונית של פועל בינוני בקבוצה – 8 לי“מ לחודש. הפועל חי ומתפרנס במשכורת זו. אני מקבל אותה בתור בסיס, אך אני מוסיף עוד דבר אחד, שיכניסונו למשק הצבאי של אנגליה, מובן, שההוצאות למזון ולמלבוש תרדנה, ועל-כן איני חושב שאטעה הרבה, אם אגיד, שפועל עברי בקבוצה קטנה, במשק בלתי-מסודר, בזמן שכל פרוטה עוברת דרך 10 מנהלים – דרושות לו 8 לי”מ לחודש – בתוך הקואופּרטיב האנגלי, לא אגזים אם אומר, שהחייל יעלה לנו 5 לי“מ לחודש. 5000 יעלו לנו אז ב-300.000 לי”מ לשנה. ל-5000 חייל נחוצים לנו 500 סגנים. נניח, שההוצאה הממוצעת תהיה כפולה, 10 לי“מ לחודש – נקבל את הסך 600.000 לי”מ לשנה. ואשר למספר הקצינים – לדעתי, אם יש מספר גדול כזה של סגנים, די לנו ב-7 קצינים לכל 500 איש: ראש כללי אחד, סגנו, 4 קצינים ל-4 המאות ועוד שׂר-המשק (Quarter Master), ואז נקבל 70 קצינים, כל אחד באופן ממוצע 300 לי“מ לשנה – זוהי כמדומני המשכורת הבינונית של פקיד בארץ-ישראל. אז נקבל 21,000 לי”מ לשנה. ל-1500 הפרשים – 1500 סוסים. נסיתי לשאול כמה עולה סוס לצבא האנגלי, והוגד לי, כי לכל היותר עולה כל סוס לצבא האנגלי ב-20 לי“מ. שמעתי, שגם 10 לי”מ. אם נקבל את הסך 20 לי“מ, אז הסך הכולל יהיה 30.000 לי”מ. ההוצאה הכללית תהיה 411.000 לי“מ. המפקדה עולה יותר מ-7000, ושמתי 9000 לי”מ, ויצא לי המספר הכללי 420.000 לי"מ לשנה. ההוצאה עצומה מאד, אך אין היא מחוץ לגדר השגתנו. ה' אוסישקין נסע מפה לדרוש ארבעה מיליון לשנה. זהו רק החלק העשירי, בעתון קראנו, ששם ניסו להוריד הוצאה זו ל-3 מיליון. נוכרח להסתפק בשלושה מיליון. אין להרתע, איפוא, מההוצאה הזו. אם נקבל את הסכומים להתישבות באותה המידה שאנו חולמים אודותה – נוכל לקבל את הדרוש גם לצבא. הרעיון פּוֹפּוּלאַרי מאד, ביחוד אחרי מאורעות הפסח.

אמרתי 5000 איש, בשביל א"י ש-2/5 גבוליה הם מים, ובדרום אין צורך בשמירה, אולי יספיקו 2000 איש. עד כמה שהבינותי בחוגים רשמיים חושבים על 1000 איש, לאמור 2/5 מזה שאני הצעתי. את זה יכול עם ישראל לקבל עליו. אני מציע שתי הצעות:

  1. הועד הזמני בהסכמת ועד הצירים יחליט לפנות אל ההסתדרות הציונית בהצעה לקבל עליהם את הדבר ולגשת לממשלה המקומית או זו שבאנגליה בדברים אלה:

אנו מקבלים עלינו את החלק הזה של התקציב, אנו נשלם, ואנו ניתן אנשים ונעמידם תחת המפקדה שלכם.


הצעה כזו תתקבל בארץ-ישראל ובלונדון. קיבלתי רושם רשמי כזה.


  1. ארץ-ישראל תקח עליה לעשות את הצעד הראשון. תקח עליה הוצאות שתי פלוגות.

הועד הזמני אין לו כסף ואין לו רשות. כולנו מקוים, שכשתהיה אסיפת הנבחרים יהיה מס עברי, והאסיפה תהיה בעלת-הבית שלנו.

ההוצאה הכללית הנה רגילה – 2000 לי"מ לשנה. איני יודע, מה יהיה המס של ארץ-ישראל. אני הייתי מציע: יותר טוב, שארץ-ישראל תקבל עליה איזה מקצוע אחד ולהשתתף בו באופן מוחשי וחשוב מאשר לפזר את עזרתה הפעוטה, לעומת הסכומים שיבואו מבחוץ, בין כל המקצועות.

נשאר לי רק דבר אחד להוסיף. היהודי נוטה לאוֹפּטימיסמוּס ויש סיבות לזה: יש שלום גמור בינינו ואנגליה ויש לנו נציב, שאנו בטוחים בו, – שנית – רואים אנו כי הגורם היותר מסוכן – דמשק – יורד כנראה מהבמה. אם לא יבוא איזה פלא – שאיני מאמין בו – אז לא תעמוד לפנינו סדרת דמשק ופרשת פייזל. ועל-כן יקום לתחיה האופטימיסמוס היהודי, שהמציא את התיאוריה המפורסמת, כי הערבים אינם מסוגלים לכלום. פּוֹגרוֹם לא יעשו, תנועה לאומית אין בהם, וכו‘. ועל-כן אין צורך בהגנה, וכו’. אני מאמין, כי באסיפה זו אין אופטימיסמוס כזה, שיקדישו לו אף רגע אחד לויכוח. אנחנו למדנו כאן הרבה, אנחנו יושבים כאן בין עם שמבין, עם שאינו נבזה, עם שיש לו שכל, ועל-כן אני אומר, ששאלת ההגנה עומדת ותעמוד לפנינו, לא רק בגבולות, כי אם גם בתוך הארץ.

הצעה שלישית – פוֹרמאַלית, – אני אבקש את הועד הזמני לקבל החלטה שתשָלח להסתדרות הציונית בלונדון, כי הועד הזמני דורש את קיום הגדוד הקיים.


  1. חיל–הספר. – (המתרגם).  ↩

  2. פנים–אל–פנים, ביחידות. – (המתרגם).  ↩

  3. המונים אל המונים. – (המתרגם).  ↩

  4. מיניסטריון–המלחמה.  ↩