לוגו
הַגֵינֵירָאל הָאַלְמוֹנִי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

 

א.

בראשון לחול־המועד פסח של אחת השנים האחרונות ניצת בירושלים סכסוך רחוב פלילי זעיר אנפין, שאסף סביבו כתריסר איש ושוטר בריטי, ושנגמר בקנס לירה אחת ומיל אחד; לירה על “עשיית דין לעצמו”, ומיל – פצויי־בושת לנער מוכר־ עתונים בעד סטירת־ הלחי שספג מאת הנאשם הפזיז. במשפט הוברר, שזאת היתה סטירת לחי מיוחדת במינה, ואולי יחידה במינה בעולם. הנער הכריז על סנסציה מוזרה: “הגיניראל האלמוני מת על יד הכותל המערבי!” – על זה קפצו הרבה קוני־ עתון וביניהם גם היהודי הפזיז. ומשקָנו – חיפשו ובקשו בעתון ולא מצאו את הסנסציה. לכן התנפל היהודי הפזיז על הנער בשצף־קצף: “איפה הגיניראל?! הגיניראל איפהו?!” וכשהילד הצביע לו על שתי שורות כרוניקה פטיט־שבפטיט, המסתתרות בבישנות והמודיעות בענוותנות צנועה על “יהודי שנמצא מת בסימטא היורדת אל הכותל המערבי” – פקעה מתינותו של היהודי הפזיז ומרח לו לנער משחת־כפים רחבה על לחיו השמאלית למזכרת עוון.

העתונות לא החשיבה את הענין עד כדי להביאו לפני הקוראים. סטירת־לחי פזיזה ורגילה – חזון נפרץ בירושלים. אף כי היתה במשפט זה נקודה לא רגילה כל־כך: כל שהפציר השופט, כל שביקש ואיים, לא רצה הנער לבאר בשום אופן, מדוע הכריז על גיניראל? – תחת תשובה נפרץ הנער בבכי חרישי ואלם. זה הרגיז מאד את הנאשם הסוטר והוא צעק כל הזמן: אדוני השופט! מדוע אין הוא מגלה, למה גיניראל? למה גיניראל?! ועל האשמה, המשערת שהילד עשה זאת מתוך רדיפה אחרי סנסציות, להקפיץ את הקונים על עתוניו – נרגז הנער ואמר במחאה חריפה: לא נכון! לא נכון! – וגם על ההשערה הרחוקה והמופלאה (אך בכל זאת הגיונית לפי רוח הזמן), שאולי היה זה באמת גיניראל, שגורש מגרמניה בגלל יהדותו או יהדות סבתו־זקנתו, ומת פה בעוני כיהודי – גם על השערה זאת מחה הנער.

השופט הסתפק – בכך, אך לא היהודי הפזיז. הוא היה מוכן לשלם עוד לירה ומיל, ובלבד שהנער יגלה לו, למה עשה זאת, למה רימה אותו ואת הבריות בשטות כזו?

וכשסילק את הקנס – מיהר אחרי הנער ולא הרפה ממנו.

הסוף היה, ששניהם, היהודי והנער הלכו יחד לחורבת ר' יהודה החסיד ושניהם אמרו שם קדיש דרבנן לנשמת המנוח ז"ל.

גם עובדה זו כשהיא לעצמה אין בה עדיין משום חשיבות יתירה יהודי שילם לירה ומיל טבין ותקילין – רוצה הוא להתפלל קדיש דרבנן בעד כספו. אך כשהיהודי הפזיז הופיע באחרון של פסח בבית הכנסת, וכשקנה לו עליה חשובה, וכשנדר את הסכום המוזר “לירה שטרלינג אחת ומיל אחד לנשמת הוד מעלתו הגיניראל מורנו ר' שלמה זלמן בנימיני זכרונו לתמורה” – השתוממו המתפללים והסתכלו זה בזה בפליאה. ויותר מזה השתוממו על המקריא עצמו, החוזר על דברי היהודי המנדר, ובפשיטות, כדבר רגיל ומובן מאליו:

– “הוד מעלתו הגיניראל – –”

 

ב.

תוך כדי טלטולי, שטולטלתי כשבוי מלחמה בסיביריה, נקלעתי פתאום אל תוך בית ישראלי, שהופיע לי בחינת נאות דשא במדבר השלג השומם. משפחה החיה בהרחבת הדעת את חייה המסורתיים מתוך אותה עליצות יהודית, המשרה את השכינה בבית, איש ואשתו וחותנתו ושלש בנות המדברות עברית יפה. האב עצמו אינו יודע עברית, אף כי לגמרי לא עם־הארץ.

– זאת היא הקונסוליה היהודית בסיביריה – מבאר לי בעל הבית ספק בדיחה ספק תמימות – אך לא אני הנני הקונסול. הקונסול בוא יבוא בקרוב. לעת עתה סודר רק בית השומר שעל יד הקונסוליה העברית. ואני השומר. השומר הוא תמיד חייל פשוט. אני חיילו של הגיניראליסמוס. זכיתי לראותו, לדבר אתו פעמים אחדות וגם אמרתי לו, שמעמיד אני משמר לקונסוליה היהודית, שתמונֶה בקרוב בסיביריה. למן הקונגרס השלישי – נוסע אני לכל קונגרס. בקונגרס האחרון שלו נגש אלי הגיניראליסמוס – הוא הכיר אותי מרחוק – ושאל אותי, מה שלום המשמר? – עניתי לו: המשמר מחכה, שהגיניראליסמוס יזכה אותו בבַקָּרה – “סמוטר” ברוסית – ויביע את רצונו העליון! – הוא חייך, לחץ את ידי ואמר: זה תלוי ברצונו של החייל הפשוט!

בעל הבית שלי, מארחי, השפיל פתאום את פניו והמשיך:

– לו היה הדבר תלוי ברצונו של החייל הפשוט! החייל הפשוט רצה, חיכה, התפלל – אך המות לא רצה. – ושוב הרים את עיניו האורות:

– אך החייל הפשוט עומד על משמרתו כמקדם! אני לא אזוז מפה עד שלא אשמע את שופרו של הגיניראליסמוס. הלא משום כן עזב אותנו: כדי להמריץ שם למעלה את המשיח. הוא לא יתן לו מנוחה שם. די לו שיופיע ויביט בעיניו במבט של שאלת תמיהה – – גם מלך המשיח לא יוכל לעמוד בפני עינים אלו!

כך עמד לו “החייל הזקן” על המשמר בסיביריה, ומצודת משמרתו פרושה עד למנדז’וריה. אחד התפקידים שלו היה: “משמר האוצר”. הוא היה אוסף את תרומות הקופסה הכחולה. אך כל ההוצאות על חשבונו שלו. ואין תרומה בפחות מח“י רובלים. ולפיכך היה הוא משלים את הסיכומים מכיסו לסך ח”י. ומספר הקופסאות בביתו כמספר הנפשות שבמשפחה.

ואחד האמצעים שבמלחמתו היתה “שיטת הראיון”: את העקשנים שבמתנגדי הגיניראליסמוס היה מושך ומסיע בכספו אל הקונגרסים. אין כח גדול בעולם מאשר “הראיון”: לראות פנים אל פנים את הגיניראליסמוס עצמו. כל הזוכה לראות אותו פנים, מובטח לו שיפשפש במעשיו וישוב אל תחת כנפי השכינה הישראלית בתשובה שלמה.

ו“החייל הפשוט” לא רצה לעלות לגדולה. לא ציר, לא יושב ראש, לא שום גדולה אחרת. העליה לגדולה היא פרס. והחייל לאמתו אינו עובד על מנת לקבל פרס.

ונשאר כל ימיו חייל פשוט; על משמרתו הרחוקה.

עד שבאו המהפכות למיניהן.

 

ג.

באו המהפכות הטובות והרעות גם יחד – והחייל הפשוט נטלטל והגיע לארץ חלומותיו.

“הגיע” – שיגרא דלישנא. הגיע – אחרי טלטולי גיהינום של מטה. ואחרי שנשאר ערירי בלי בית, בלי משפחה, בלי בנותיו עם ארשת שפתיהן העברית – בלי כלום. מכל המשפחה שנשמדה נשארה לו רק רעיתו, שהזקינה בלא עת והיא מחכה בחוץ לארץ לאפשרות עליה אל בעלה.

ערירי, עזוב, אביון, זקן ושחוח – אך שכינתו העליזה לא עזבתו. סוף סוף הנה הוא פה! החייל הפשוט הגיע אל החזית!

לחפש עבודה. עבודה שחורה ופשוטה. כפי כוחו. – אך אל לבקש אותה על סמך מה. לא כפרס. החייל הפשוט נשאר חייל פשוט גם בזקנתו. – אף כי גופו ההולך ומזדקן אינו עומד כבר לרשותו במדה הדרושה.

ונדד ממושבה למושבה.

כשנודע לו, שמישהו השתדל בשבילו אצל מכיריו הותיקים – התרגז מאד. שכינתו עזבה אותו לרגע:

– לא בקשתי מאיש. הנה: איזו טובה עושים לי בזה?! “אין עבודה!”

ושלא ברצונו הפליט:

– מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין!

אך כדי לרפא את הפצע שהעמיק, הוסיף מיד:

– אם אני סרבתי כל חיי לעלות לגדולת קצין, הרי זה משום שהרגשתי בי, שאין אני מסוגל ליותר. אלה המסוגלים – הנה עלו לגדולה, ברוך השם!

– דברתי עליך עם אחד מתלמידיך. אתה הסעת אותו פעם ל“ראיון”! הוא הבטיח לי לעשות דבר מה.

היהודי הביט בי בעיני זעם:

– שלום לך! כשאשכח מה שעשית – אשוב אליך!

ועזב אותי.

מקץ שנתים שוב הופיע – וקמטים חדשים בפניו. שערו הפך לגמרי לבן. אך רוחו בריאה משהיתה: אין צרה בעולם, שלא תהא משמשת סימן טוב.

– אין עבודה? – סימן, שיש עליה גדולה. העבודה אינה מספיקה עדיין לכולנו. – אין איש שם את לבו לזקני החיילים? – סימן שהגדוד הולך ומתחדש בכוחות צעירים רעננים יותר! – אין מתאמצים לעזור לסובלים? – סימן טוב הוא: סימן, שסוף כל סוף זכינו לחיים בריאים, שאינם זקוקים לרחמנות ולחמלה גלותית!

הכל סימן לטובה.

ועל כולם סימן לטובה היא, שאין הוא מקבל עבודה מפני שאין הוא יודע את השפה על בוריה. עובדה זו מלאה אותו שמחת אמת: שזכינו לתחיה רוחנית כזו! על זה לא חלם אפילו הגיניראליסמוס עצמו! מובן מאליו: אינך יודע את לשונך – אינך ראוי לעבודה!

מי פילל תחיה כזו! –

 

ד.

אך בזמן האחרון הורגש בו, שההומור שלו מתובל כעין לעג קל. לעג לא חלילה לאחרים, אלא לעג לעצמו. מעין נימה של בחינת “חותה גחלים תחת מוקד עצמו”.

כששוב הופיע – לא הכרתי אותו לגמרי, זקן מופלג, בגדיו קרועים ומרובה בהם הפרוץ על העומד. כפוף, שחוח עד כדי כריעה. לא הכרתי אותו מחמת זקנו המגודל.

ומשתעל.

שער חזהו הלבן, שהיה חשוף כולו, זעזע אותי יותר מכל. מדוע? מי יודע? יש לובן שיבה, שאינו מעורר כבוד, להיפך. – זה שיבת שער החזה, כשהוא בוקע מתוך בגדים פרומים, ביחוד כשזה נוגע בתלתלי הזקן הלבן.

הדבר היה לפני חג הפסח.

נזכרתי חג הפסח שעשיתי בביתו שם בסיביריה. אחד החגים המזהירים ביותר בחיי. שבוי מלחמה קרוע ובלוי בגוף ונפש, אכול תולעי גוף ומזה רזון – ישבתי פתאום מרוחץ ומנוקה למשעי, מלובש בגדים נקיים שבושלו בבורית ובנתר. ועל יד שולחן טהור וסדין לבן. ועל השולחן “סדר”. מצות עשויות נקודים נקודים מפיצות ריח פסח ־ משפחה, יין אדום ולבן, כלי אוכל מסמאים עינים, כוסות חג יקרות, ועל כולם: פני משפחה נוהרות. לבביות ומרחמות באהבה.

נזכרתי כל אלה – והזמנתי אותו לסדר.

הוא הביט בי ארוכות ולבסוף אמר:

– לא, חביבי. פסח – זה ענין גדול מאוד. חלום חלמתי, הופיע הגיניראליסמוס והודיע לי בפקודה, שעלי לעלות לגדולת קצין. זה יהיה בחג הפסח, הוא יתן צו לקצינים שיעלו אותי. מובן, בלי פקודתו אין להם רשות לעשות זאת. במצוות חג זה הייתי מדייק ביותר בכל ימי חיי. גם בהיותי חייל רוסי, לא אכלתי חמץ בפסח. – וכל זמן שלא אקבל את ההזמנה – לא אשב בסדר. לא!

– ומתי יזמינו אותך? – שאלתיו בזהירות.

– כשהמלכה שלי תהיה פה. היא מחכה שם בחוץ לארץ.

– השתדלת בעדה?

– כן. זוהי הבקשה היחידה שהרשיתי לחייל הפשוט לבקש. בזה אני חייב לה. פניתי אל אחד הקצינים הותיקים, המכיר אותי מאז. הוא נסע אתי אז לקונגרס.

– אתה הזמנת אותו אז. על חשבונך – – –

–אל תדבר כך. למעני עשיתי. ואתה רואה, שהצלחתי: הוא עלה לגדולה. אתה רואה, שלא טעיתי בו!

– והוא הבטיח לך?

– הבטיח. הוא מכיר גם את רעיתי. הוא הבטיח לי, שאערוך אתה יחד את הסדר בשנה הבאה. – כתבתי לה שנדרתי נדר, לא לערוך פה סדר בלעדיה, אלא אם יזמינו אותי הקצינים.

– ועד שהיא תבוא? – שאלתי – אם לא יזמינו אותך?

הזקן שתק ארוכות, אחר כך כמתפרץ שלא ברצונו, בעל כרחו נהם:

– לא אערוך! כנראה, שאפשר לערוך את כל הסדרים בלי החייל הזקן.

וצחק בקול רם:

– מי אני, אליהו הנביא, שיזמינו אותי? הם אינם יכולים להזמין אותי בלי פקודה מלמעלה! – מה אני? לקבל פרס!? לא! דבר אחד יחיד בקשתי: להביא הנה את המלכה שלי! זה כן!

נשתתק – ואחרי שתיקה ארוכה שוב אמר בגמגום, בסירוגין:

– חמץ לא אוכל. עדיין לא אכלתי חמץ בפסח. כולם יודעים זאת, כל הקצינים. ואם איש מהם אינו מזמין אותי – סימן, שלא קבלו עדיין את הפקודה. אתה מבין! אך חמץ לא אוכל. מוטב לא כלום, מאשר חמץ. כשיזמינו אותי – אוכל מצה.

– ואיפה ערכת את הסדר בשנה שעברה? ובכלל: כל הזמן שלא נפגשנו?

הזקן הביט בי, קם ללכת, ותוך כדי פרידה אמר:

– חמץ לא אכלתי. כל חיי בגולה לא אכלתי – ודוקא פה אטמא את קיבתי?!

הלך, ופתאום חזר ופנה אלי:

– ואתה לא רעבת כחייל במלחמה?!

ומאחרי הדלת שוב פנה אלי והדגיש:

– ובשבי?!

 

ה.

רק אחרי כלות הכל, אחרי הידיעה על מותו בסימטת הכותל המערבי, נודע לי כל הענין:

בירושלים העתיקה נטפל אל חיי הנער המוכר עתונים, שנשאר יתום, גר אתו יחד בחדר מרתף ומנהל לו את “משק הבית”. היה מבשל לו, מכבס לו את הלבנים. מנקה את החדר ומחכה בכל יום לשובו הביתה אחרי מכירת העתונים.

זו לו השנה השלישית. כל ימות השנה היה חי יחד עם הנער ורק לימים אחדים בשנה היה נעלם פתאום: לשמונת ימי חג הפסח ואיש לא ידע איפה הוא.

אך פעם הביאו אותו הביתה נחלש מאד, והרופא קבע, שזה ימים אחדים לא אכל כלום. חוץ משרשי־חזֶרת.

נודע לו לנער, שזה שנים אחדות צם הוא בימי הפסח ואינו אוכל אלא מרור בלבד. חזרת.

לנער היה מספר בזמן האחרון על “הגיניראליסמוס”, על המלחמה הגדולה לגאולה ולתמורה, על “הסדר” שהיה עורך בביתו ל“קצינים” שהיו מוזמנים אליו לחג. הוא היה מבאר לנער, שחג הפסח הוא חג החגים. בלי פסח אין טעם לשום חג אחר בעולם. מה טעם לחג השבועות, לחג התורה בלי חג הגאולה? מי היה מקבל את התורה, לולא היו ישראל נגאלים? ומי היה יושב בסוכות, לו היינו נשארים במצרים? ומה איכפת לו לאדם, אם מוחלים לו את עוונותיו ביום הכפורים, אם הוא עבד עבדים? כלום יש לו לעבד עוונות בכלל? – ואדם שאינו יכול לחוג את חג הפסח כהלכה, מוטב לו שלא יאכל כלל. אדם כזה מחויב לאכול רק מרור. –

הנער לא היה מבין את כל מה שדבר לו. לפעמים היה מדבר בלי כל קשר, דברים מוזרים. שהוא מחכה לפקודת הגיניראליסמוס אל הקצינים. אותו עצמו כבר העלה הגיניראליסמוס למדרגת קצין – אך הקצינים אינם יודעים זאת. ומשום כך אינם מזמינים אותו עדיין לסדר. אך הוא כבר קצין, גיניראל! ואם תעבור עוד שנה – ולא יזמינו אותו – יעשה הוא פה סדר חדש! זה יהיה “סדר” בשביל כל החיילים הפשוטים – הגיניראליסמוס מסר לו את המפקדה העליונה! הוא הוא הגיניראל האלמוני, המופיע כמו הנביא האלמוני – אליהו הנביא.

וכך היה מצוה לנער, שיכנה אותו בשם “הגיניראל האלמוני”.

“הוד מעלתו הגיניראל האלמוני ר' שלמה זלמן בנימיני!”

– וכשאעלם לגמרי, גם מעיניך – פקד על הנער – תכריז עלי בעתונות: “מת הגיניראל האלמוני!” הבינות?! הגיניראל שהופיע בכל בית, בכל סדר כמו אליהו הנביא – אך לא שתה מן הכוס. כל זמן שלא באה התמורה הגדולה, כל זמן שהחייל הפשוט לא הופיע בסדר החדש יחד עם הקצינים – אסור לשתות מן הכוס! הבינות?!

ויום אחד לפני החג שוב נעלם.

ובבוקר החג מצאו אותו בסימטת הכותל המערבי מת.

חנוק בשורש־חזרת.

הוד מעלתו הגיניראל האלמוני זכרו לתמורה.