(על פי סיפורו של גרמני שבוי)

 

א.    🔗

שֶׁחֶרֶזאדה השתחוותה עמוק ללכת.

• לא לא! קרא השולטן – אם לא ספרת לי את דבר פקודתו האחרונה של העריץ הוד־עצמו, הרי זה כאילו לא ספרת כלום! ספרי, ספרי!

• בישיבת הוד־עצמו – פתחה שהרזדאדה את ספור הלילה האלף ושנים – השתתפו שלשה: הוד עצמו, שומר ראשי, וראש ההשגחה העליונה.

• פקודה אחרונה! – אמר הוד־עצמו –: מניתי את האשה הֶרתה פון נרטוס ל“אם הנשר הלבן”. עלייתה של האשה הרתה לכסא האֵלָה תוחג בסעודת האמברוזיו, שהיא עצמה תפתח אותה בטעימה הראשונה. הבינותם?

• תהלה להוד־עצמו!

השנים לא הופתעו מן המלה “אחרונה”. מפי הוד־עצמו היה ידוע להם כבר, שרק עוד פקודה אחת עליונה תצא מפיו לפני גמר הנצחון. אחרי כן שוב לא יתן שום פקודה. “במשטר האחרון עלי אדמות – כך אמר – לא יהיה צורך בפקודות מפי. רצוני ייעשה מאליו. האיברים עושים את שליחותם בלי פקודה מפורשת מפי המוח: עבדיו של “אזרח־השמש” עושים את הכל מאליהם. ובלי שמץ של טעות אינסטינקטיבית!” – והוד־עצמו יתבודד ב“קן הנשר הלבן”, יתעטף בהילת־עצמו ויברא.

מה תהיה הבריאה הראשונה מעשה ידי־עצמו?

השנים יודעים גם זאת. הוד־עצמו, מהנדס־העולם, יברא את “ביצת הנשרה הלבנה” לאם הגוזל הלבן – והוא היכל “אם האמהות”.

וכעת ששמעו את דבר הפקודה האחרונה וודאות מפורשת מפי הוד־עצמו, סמרמורת עילאית עברה בכל גופו המאושר. חלום־סיוטים עילאי נהדר הוא, שאדם בן־תמותה לא ידע שחרו. האושר שילהב אותם עד כדי ליבון, עד כדי חום גופי ממש. מי מלבד שניהם זכה לכך ברחבי תבל?

הרתה פון נרטוס – – – מובן שהיא. וסעודת אמברוזיו – – – מאכל האלים – – – מה יהיה מאכל זה? – – –

 

ב.    🔗

הרתה פון נרטוס הוכנסה אל דביר הוד־עצמו. היא היתה הנפש היחידה. שהוד עצמו קם מפניה. עליה גאוות־גאוותיו. אשה צעירה ויפה להפליא, זהובה עד כיד זיו־שמש ובריאה עד כדי נביטה. על חזה קמיע הקמיעות: דיוקן הוד־עצמו הטוב מעצם מצחו של בנה שלה הקטן.

לפני עשר שנים, בשנת עשרים וארבע לחייה נשבעה את שבועת־הרופאים וקיבלה את התעודה. היא היתה האשה הראשונה במדינה, שקיבלה על עצמה ללדת על־פי פקודת הוד־עצמו “בנים למשטר האחרון עלי אדמות”. ומאז ילדה חמשה ילדים מחמשה גברים, ביניהם ילדה אחת. – אך כעת אין לה כבר אלא ילד אחד: אטאלולאף; בפיה: לולפי. את היתר הביאה קרבן על מזבח הוד־עצמו. בזה אחר זה.

הקרבן הראשון היה “קרבן המשטר האחרון”. ליום השנה לעלית הוד־עצמו על כסאו – הפרה וביטלה את שבועת־הרופאים “שמטעם המשטר הנחות”: הרעילה את ילדה הבכור והביאה את גופתו שי להוד עצמו בסימן התעלותה לכוהנת האליל וודאן, אלהי ההרג והרפואה. הוד־עצמו נפעם ממש עד לבו, ציוה לחטוב קמיע מעצם פדחתו של הילד: דיוקנו שלו עם חתימתו, ותלה את הקמיע על חזה הדשן.

הקרבן השני היה “קרבן הטהרה”. אחרי שנודע, שבעורקי אבי הילד נוזל דם נחות, חינקה אותו הרתה בידיה.

הקרבן השלישי היה “קרבן האם המנצחת”. כשגויסו הנשים לפולחן־הנצחון בבתי־החרושת ל“ביצי הנץ הלבן”, הכניסה הרתה את ילדתה היחידה אל תוך ביצת־פצצה, שנשמרה לפתיחת “נצחון־השמד”.

והקרבן הרביעי היה “קרבן היבול”, הרתה הניחה את ילדה אל תחת הטראקטור, שהיא עצמה נהגה בו, חרשה על גבו ואחר כך זרעה עליו זרע־דגן.

נשאר לה עוד ילד אחד: לולפי.

כשהוד־עצמו קם לקראתה והביט בפניה, הועמו עיניו: קוים חשודים נחרתו בפניה השמשיים. קוי סבל?

כל מעשי־קרבנות אלה לא עברו על הרתה פון נרטוס בלי זעזועים. היא היתה אמנם גיבורת־תבל, שתולדות האדם אינן יודעות דוגמתה, אך למעשה עוד נשאר בה כנראה מדה זעומה מיסוד החולשה: חולשתה הנחותה של האם. כבר לפני הקרבן השלישי הופיעה לה אמה המתה בחלום ונזפה בה קשה:

־ הרתה! את הנך הנפש האחרונה במשפחתנו האומללה – אמרה לה אמה בחזיון־לילה – הלא אם יוולדו לך עוד בנים, ימיתו במלחמה! אל נא תאבדי את ילדתך היחידה, עליה להמשיך את חיי משפחתנו הנעלה, הרתה!

הרתה הביטה באמה וראתה שזהו אבא שלה המאיור הרמן פון נרטוס, העומד לפניה בפנים זעומים מאוד ואומר:

• הוד־עצמו הוא אידיוט! אפילו לא קצין!

על זה נתחלחלה הרתה בכל מהותה והקיצה מחלומה. ותיכף החליטה: אם אי אפשר להעניש את אביה הזקן הממרא המת, המחלל את שם הוד־עצמו, הרי אני אראה לו!

והראתה לו: היא עצמה הכניסה את ילדתה חיה אל תוך “ביצת הנץ הלבן”. הנשים המגויסות לחרושת הפצצות הביטו בה בזוועת־קנאה.

אך עם הקרבן הרביעי קרה לה דבר מוזר: המחרשה הקדושה נתקלה בילד הקבור. הילד צועק, והמחרשה אינה זזה. אולי נתקלקל המנוע? כן, המנוע נתקלקל. והילד צועק, – והרתה התעלפה על יד ההגה.

כשהתעוררה – עמד לפניה הוד־עצמו והביט בה.

הרתה לא האמינה ברגע הראשון: הוד עצמו על יד מיטתה? – היא הביטה, ולבסוף קפצה מן המטה ואמרה בבת צחוק וכמו בחצי־חלום:

• לא נכון, הוד־עצמו! הנשים משקרות! אני לא התעלפתי! קנאת נשים! נא לשפוט אותן, הוד־עצמו!

והוד־עצמו הוציא פקודת־מות לאחת הנשים, שסיפרה שהרתה פון נרטוס התעלפה. את פסק הדין הוציאה הרתה עצמה לפועל.

אך מותה של אותה אשה לא עמד בפני הקמטים שעלו על פניה של הרתה פון נרטוס. את הקמטים העמיק לה לולפי החי עדיין. – והוד עצמו הבחין בהם. וחרה לו עליהם.

 

ג.    🔗

הוד עצמו ראה את הקמטים שבפניה, והרתה ראתה את הלובן שבשער ראש הוד־עצמו.

לובן זה היה לשיחת חשאין בפמליית החצר: הגם הוא? – ולא ברקותיו, שהלובן בהן הוא סימן לשיא הגברות העולה, אלא כבר בבלוריתו היורדת לשמאל מצחו. – מַתחילה היא הזיקנה בצדעים וכולה לאט־לאט. – בלבה של הרתה עלה לה חילול כל קודש: המות.

• זה לא כלום! אמרה אחת הנשים החצרניות – המעטות הן דאגותיו? הן כל העולם עמוס על שכמו! כל העתיד לדור־דור!

• אני אמרתי כבר! – אמרה אחת המזדקנות שבהן – לא פעם אמרתי שאנו איננו יודעות את חובתנו: אף אשה מאתנו אינה משתדלת להנעים לו את חייו! לתת לו – – –

היא לא גמרה את אמרתה: מבטי נזיפה ננעצו בה מכל עבר. הנושא הזה אסור היה בשיחה. כולם ידעו, שהוד־עצמו היה נזיר. אמנם נזיר מבטן, מאונס, שהנשים היו לו סמלה של מפלצת־הגורל. גורל טאנטאלוס, שעיניו רואות וכלות. ­– ולכן שימשה לו הרתה פון נרטוס סמל הנקמה בגורל האיום: היא עצמה משמידה למענו את פכי בטנה שאינו יכל להיות שלו. לזה לא זכה עדיין שום טאנטאלוס בעולם.

• סליחה! – אמרה האשה ברוגזה על טעותן – אני מתכוונת להנעים את חייו בשעשועים, בדברי הלצה ובדיחה וכדומה!

אך גם זה עורר התנגדות וגם מחאה. כולם ידעו, שהוד־עצמו הוא גם נזיר־הצחוק. ומובן, גם זה מאונס, פשוט, אינו יודע לצחוק.

אך הרתה פון נרטוס הצדיקה את הטוענת. גם היא עצמה חשבה כבר על כאלה. באמת: חצר־מלכות קודרת תמיד. מי ראה כזאת? צריך להתחיל בחיי־עליצות סביב להוד־עצמו. לחפש את כל הדרכים להביאו לידי צחוק!

אלא שכל נסיונותיה עלו בתוהו. הוד עצמו לא הביט בעין רעה על הדבר, אך הוא עצמו אף לא חייך כלשהו. הרתה הפכה ממש לילדה, השתובבה, השתוללה בכל מיני מעשי־קונדס, כל מה שעלול להניע את שרירי צחוקו של אדם; כולם השתוממו לכשרונה זה החדש – ואיש לא ידע, שהשתובבותה של הרתה וצחוקה המתפלץ והמניע גם את סביבתה לצחוק פרוע, אינם אלא משובתה של נפש מרוצצת עד היסוד, שבכי תינוקות מילל לה במקהלה לילה־לילה ולפעמים גם ביום בהקיץ. יללה בצורת צחוק משתולל. – אך הוד־עצמו ישב כמסכה קרה, ששום דבר אינו מגיע אל תוכה פנימה.

הרתה פנתה אל רופאו של הוד־עצמו בשאלה חשובה זו.

• הצחוק הוא סימן לשמחה – באר לה הרופא – אך לא להיפך, אין השמחה מחייבת את צחוק. השמחה אינה דיה לצחוק.

• ומה דרוש לצחוק? – שאלה הרתה.

הרופא שקע בהרהור, ושכח את המרכז האישי שבשיחה:

• הצחוק דורש טוב לב – אמר ומיד נזכר והוסיף לתיקון: –

והוד־עצמו אינו זקוק לחולשה זו. הטבע עצמו לא רק שאינו טוב לב, אלא להיפך: אכזרי ללא חמלה. יוצר הטבע אינו בן אדם נחות דרגא רך לב. אלהי הצפון אינם צוחקים ואפילו לא מחייכים. בניגוד לאלהי המזרח, המחייכים תמיד כאוילים. וכשם שפסל בודה לא יתואר בלי צחוק, כך לא יתואר ווֹדאן או תּוֹר כמחייכים. והוד עצמו בין אלהי הצפון ייחשב פעם! –

אך הרתה לא הרפתה:

• ומה יוכל בכל זאת להצחיק את אלהי הצפון?

• טרגידיה, גברתי. אנו בני־תמותה צוחקים לקומידיה, והם לטרגידיה שלנו. הטרגידיה אינה אלא שיאה של הקומידיה. כשם שאנו צוחקים על נפילתו של החלש, המצחיק אותנו בשעת נפילתו, כמו למשל, הנופל על הקרח ומתקצף ורוגז, כן צוחקים היצורים העליונים, ובתוכם האדם העליון, על מה שאנו בני־תמותה מתעצבים ומתיאשים ומתקצפים ומתבלבלים – – –

 

ג.    🔗

וכעת עמדה פנים אל פנים בפני אלהי־הצפון שלה, ששיבת־אדם זרקה בו, והוא מתבונן בקמטי־פניה המתעצבים ומתאבלים – – – ובמוחה הבריק רעיון מופלא! – אך הוד עצמו הפסיק את השתיקה:

• הרתה פון נרטוס – אמר הוד־עצמו בחיבה שבמשמעת מוחלטת – החלטתי ואקדשך ל“אם הנשר הלבן”. מחיתי מעליך את המות. –

הרתה עמדה מאובנת כפסל־זהב, המוכן להימס תחתיו.

סוף כל סוף! הבריק הברק בשמי אלהי־הנשואין תּוֹר, שהיא חיכתה לו ימים על ימים מרוגשת ואכולת להט־הגדוּלה. בת־הטבטונים הראשונה שעלתה לגדולת אלילה. ובחייה! – – – מַדונה – – – על זרועותיה ילד – – – ארבעה – – – המ – – – עוד קרבן?! – – – כדאי! – – –

• הלילה אצהירך, הרתה פון נרטוס – – –

לולא היתה זאת היא – היתה מתעלפת באשרה.

 

ד.    🔗

ראש ההשגחה העליונה נתן חשבון על התועלת החדשה שבנצחון “לב המתכת” על חולשת האדם הנחות:

• עד הנה הפקנו מן הגופות הנחותות את החמרים הבאים: א. סוכר (לא הרבה, אך שלש מאות מיליונות גופות יתנו, בכל זאת, כמות ניכרת); ב. פוספור סיד (על ידי שריית העצמות בחומצה חריפה); ג. חלבון; ד. קריאטין (מן השרירים); ה. סבון מורכב; ו. ניטרו־גליצרין (את שומן־הגוף מפרקים לגליצרין וחומצת שומן, משרים פלומות צמר בחומצה חנקנית) ואחר כך – –

• משעמם! לא עסקי, איך! כל “איך” כלול בפקודתי! – אמר הוד עצמו והתהלך הנה והנה. פתאום פרץ בזעקה: – הנה, עדיין הכל מוטל עלי! מה בדבר המזון לצבאותינו?! אתם פה זוללים בשר, וצבאותינו – – –!

דממה.

• אם כן, פקודה עליונה: עד גיל שלש עשרה שמורי־בשר לצבא!

• הילה להוד עצמו!

זאת היתה הפקודה שלפני האחרונה.

 

ה.    🔗

זאת לה הפעם הראשונה, שהוא ניגש אליה בהיכנסה וחיבקה בעדינות.

היא לא הרגישה בגבר. היא הרגישה כעין מגע של מעלה. מגע חשמלי של הנפש; שהגוף אין לו כל שייכות אליה. וחיכתה לפקודה.

• הרתה פון נרטוס! צבאותינו רוצים אמברוזיה, מאכל־אלים. זאת תהיה הבחינה האחרונה לעליונותינו לא רק על כל העולם ההווה, כי אם גם על כל העבר מדור־דור. מיליונות טונות של מזון טוב מבוזבז לאדמה!

דממה. הרתה הרגישה: כך מדבר אליל אל אלילה. – והוא הוסיף: – הערב נקדשך ל“אם הנשר הלבן” בסעודת מזון־האלים, בעלותך על כסא המשטר האחרון עלי אדמות. את תפתחי את הסעודה.

הרתה הרגישה זועה עליונה, אך אימצה את כל כוחותיה ולא זזה. הוא שם את ידיו על שתי כתפיה, הביט בפניה והוסיף:

• נודע שבנך אטאלולף חביב עליך מכולם. ולפיכך, הרתה פון נרטוס, תדעי את חובתך המאושרת: בו תיפתח סעודת־הקודש!

הרתה עצמה את עיניה. והוא המשיך:

• אין אדם חי עולה למדרגת אלהים. –

הוא מסר לה גלולה לבנה וגמר:

• כוס היין הראשונה תעבירך על “קל הנשר הלבן”.

הרתה נעה בעינים עצומות אילך ואילך ואמרה בלחש־רפאים:

• הילד להוד־עצמו! –

 

ו.    🔗

השולחן היה ערוך. סביב השולחן ישבו האורחים העליונים, בראש השולחן עמדו שני כסאות, שלא כרגיל. האחד בשביל הוד עצמו. הוא היה עדיין ריק. בכסא השני שעלי־ידו ישבה הרתה פון נרטוס. הוד עצמו צריך להופיע בכל רגע.

היתה דממה. היתה לה להרתה שהות להרהר. כל הלילה הרהרה נדודת שינה, לולפי. היא ראתה בחזונה את הנעשה בלולפי שם בבית החרושת – לולפי, בנו של היינצי. הגבר היחידי, שאהבה אותו באהבה: שלא על פי פקודה ילדה לו את לולפי. ושהפקודה העליונה סילקה אותו מן החיים כמו את יתר הגברים, אבותיהם של ארבעת ילדיה.

זאת היא הפעם הראשונה, שמחשבות־נגד השחירו־הבהיקו לה במוחה. מדוע מוכרח גם לולפי למות?! – – –

ופה חיזז לה בלבה דבר מה, שזיקף את נפשה להרהר אחרי מדותיו של הוד־עצמו: הוד־עצמו אינו אוכל בשר! – ובכן: הוא עצמו רגשי בן־תמותה פשוט ונחות עדיין ספונים בו?! הוא שכח את זאת? – אך הוא הלא אינו שוכח כלום! – ואם לא שכח: עליו להראות ראשונה את הדוגמא! הוא יפתח את הסעודה! – כן! “אם הנשר הלבן” תביע את רצונה זה האחרון!

כל זה חלף־עבר במוחה בשבתה בראש השולחן, שלא הרגישה אפילו בקומה מפני הוד־עצמו בהכנסו ובשבתו על ידה. וכעת מביטה היא ורואה, איך מגישים לה את המנה הראשונה. לולפי. ובצלחתו של הוד־עצמו – ירקות.

• מנה להוד־עצמו! – אמרה פתאום בקול פקודה למגיש. נטלה את צלחת הירקות ומסרתה לו חזרה.

קמה דממה.

המגיש עמד קפוא והביט בה ואחר בהוד־עצמו.

הדממה נמשכה. והרתה פון נרטוס עמדה ביד נטויה. ושוב פקדה: – מהו! מנת אמברוזיה להוד־עצמו!

כשראה המגיש, שהוד־עצמו שותק, מביט אל השולחן ושותק, השתחוה ויצא.

הרתה הרגישה, שברגע זה נחתך גורלה לא לחיים או למות, אלא לחיי עולם או לדראון.

מבחוץ נשמעו קולות: הילה להוד עצמו!

רגע חשבה הרתה וכן כל יתר המסובים, שהמגיש, שהיה אחד משומרי ראשו של הוד־עצמו, בא עם מלאכי־המות להוציאה למות־דראון. שומר הראש אינו זקוק לפקודה במקרה מרד כזה. –

אך במקום זה – נכנס המגיש והגיש להוד עצמו צלחת עם מנת בשר. מאכל אלים.

הרתה ישבה, נטלה את הסכין וחתכה בבשר שבצלחתה, עצמה ובשרה. – לולפי שלי – – – הרהרה ופזלה כלפי הוד עצמו – – – כעת – – – אם לא יאכל גם הוא – – אתקע בו את הסכין – – – ואחר כך אשחט את עצמי – – – אפ ךא חאכך – הרי הכל שקר! הבל! מרמה!

אך לא. הוד עצמו נטל את המזלג ואת הסכין ואכל. –

רעד־קודש עבר בגוף המסובים. כולם מביטים ושותקים.

גם הרתה מביטה – ורעד שלא מעולם הזה מפעפע בנפשה. הוד עצמו אוכל. בשר. מבשרה. מבשר פרי־בטנה.

ואוכלת גם היא.

• הילה להוד־עצמו! – קרא מישהו.

• הילה להוד־עצמו! – פרצו כולם פה אחד בקימה – וישיבה.

והסעודה החלה.

הרתה מהרהרת תוך כדי אכילה: אך… לו היה באמת – – – עליון – – – היה מרגיש בטרגידיה שלי – והיה צוחק – – – לצחוק אינו יודע עדיין – – – כעת עלי למות – – – חבל – – – חשבתי שאמות באכסטאזה – – – תוך כדי צחוק שלו – – –

אחד מן המסובים, קצין צעיר, מפריע את השתיקה:

• היום אני בתור לסַפֵּר! – אומר הקצין הצעיר בעליזות –

• ספר! ספר! קראנו כולנו פה אחד.

• מקרה נפלא! – ממשיך הקצין הצעיר – מקרה יוצא מן הכלל! אפשר להתפקע מצחוק! לפני שבועים הוצאנו לפועל פקודת נקמה. ברנש צעיר… קודם “חינכנו” אותו חודש ימים, את אמו הזמנו בכל יום לראותו בחינוכו, ויום יום צלמנו אותם יחד, הוא היה פוחת מיום ליום (צחוק). פעם באוזן, פעם באצבע, פעם באף, פעם בעין ופעם בפס העור. לבסוף לא רצה לקום עוד (צחוק). שרפנוהו ואני בעצמי מסרתי את האפר לאמו בביתה, היא הודתה לי חיבקה את קופסת־האפר כמו ילדה (צחוק). יום יום הלכתי לבקר אצלה ולראות איך היא מלטפת את הקופסה וגם התפללה אל האפר (צחוק). דיברה אליו, ליטפה אותו. יום יום ראיתי. היא התפללה ואני עניתי: אמן! (צחוק פרוע) – והיום הלכתי אליה וגליתי לה, שהאפר אינו של הבן כי אם של כלב! –

פרץ צחוק משתולל, הסכינים והמזלגות נפלו מן הידים וכל בטן התגלגלה. של כלב! אוי, של כלב!…

מה זה? – – על פניו של הוד־עצמו הופיעה בת־צחוק,

יותר מזה, הוא צוחק, –

אך הוא קם, מרים את כוסו ואומר:

• הריני ממנה בזה את…

הצחוק אינו פוסק, אך הוא ממשיך ועל פניו צחוק:

־ הריני ממנה בזה את הרתה פון נרטוס ל“אם הנשר הלבן” בממלכת – – –

הוא אינו גומר – – – הצחוק אינו נותן לו,

והצעיר, מכיון שהותרה הרצועה קורא בצחוק מחניק וחנוק:

• אוי! איך היא הביטה בי!… כשאמרתי לה… זה כלב!…

הוד־עצמו אינו יכול להמשיך. –

הוא צוחק בקול רם ומעמיד את כוסו על השולחן – – –

הרתה מתרהבת, חום צורב עובר בכל גופה – – – הוא צוחק – – – היא צוחקת: אתו יחד! – – ותוך כדי צחוק משתולל, בעינים דומעות מאושר וצחוק יחד פורצת בזעקה מרה כשעיניה שוטפות דמעות:

• הילה! הילה להוד־עצמו! הילה! – ושותה את כוס היין ששמה בו את גלולת־הרעל, ותוך כדי התמוטטות בצחוק־המות צורחת עוד הפעם האחרונה:

• הילה! –