למפעלו הבלטריסטי רחב־ההיקף מצרף מ. גורקי מראשיתו, קרוב למ"ה שנה, עשייה ציבורית ומחשבה ספרותית־ביקורתית. בעל הנסיון הרב ביצירה הוא גם בעל־הלכה, מגשים בדמויות – ומטיף כמבקר, מבצע כאמן – ומנמק כתיאורטיקן. מאז שנות התשעים למאה שעברה נשמע דברו גם במאמר ובמסה, בפיליטון ובפולמוס, ברשימה ובדיוקן הספרותי, בהרצאה ובזכרונות.
תלמידם המובהק של החיים, הוא גם איש־ספר לא־ירווה. הנודד ברחבי רוסיה ידע נדודי־רוח בתרבות דורות ועמים. רעב וסקרן עבר מתחום לתחום: פולקלור וספרי דת ויראה, רומאן והיסטוריה, תורות בפילוסופיה ואֶסתטיקה. החיים והספר, שני יוּבלים הם שפירנסו את הנהר הרוסי הרחב ששמו: גורקי.
את מציאות החיים העלה לפנינו בנובילה וברומאן ובדראמה, ואת הגותו הספרותית – בכתביו הפובליציסטיים. וכשם שהדמות והתיאור הבלטריסטי מלוּוים הגותו ומחשבתו, כך המחשבה הפובליציסטית מעוגנת בתיאור מציאותי. כאן אתה מוצא את הספר והנה הוא נפש פועלת, חיה ומניעה, וכאן אתה מוצא את הריאליה והיא נקודת־מוצא לחיפושי־הרוח, לעיון התיאורטי. שתי גדות הן לנהר סואן זה, אחת צופה אל חברתה, מקבילה לה, “מסבירה” אותה, אך הזרם אחד הוא וקולו אחד.
הקול – קולו הרם של מ. גורקי. זה היחס הביקורתי מיסודו, וזה הבוז לעבדי־החולין; זו המשטמה לתיפלות באשר היא, בעליות החברה ובמרתפיה, וזו מלחמת־התמיד באותו משטר־הנפש המכונה בפיו “בעל־ביתיות”, שהוא חושפו בחיים ובספרות, בקרב קטני־ארץ וגדולי־עולם, מוקיעו בכשרון אכזרי כאת אויבו הגדול.
אך מעל לבוז ולמשטמה ולתרועות־המלחמה גוברת ונישאת אמונה ואהבה. אמונה שצורפה במיבחני־אש, כי יכול האדם – ואם גם רעים יצריו! – להיות טוב, כי הוא־הוא יוצר כל הטוב והנאֶה שבחיים; אהבה לאדם הבונה, הטורח בישובו של עולם, מתקן, לוחם. אמונה של מהפּכן, אהבה של הומאניסט פרוליטארי.
מנסיונו העצום בחיים ובאמנות, מקריאה ועיון מרובה נתגבשה האֶסתטיקה של מ. גורקי. מראשי־פרקיה בולטים: יוזמת־היצירה נתברכו בה גם המוני העם ולא רק הצמרת והמעמדות השליטים. העם איננו אוביאֶקט פאסיבי של ההתפתחות ההיסטורית: קולקטיב יוצר הוא. ראשיתה של אמנות המלה – בפולקלור. היצירה העממית שבעל־פה השפיעה השפעה עצומה על גדולי היוצרים. הגאון הוא בן העם, ותמיד נוטל הוא מיצירתו: באֶפּוֹס, בלשון, בפיתגם. “את זאֶווס יצר העם, פידיאס רק הגשים אותו בשיש”.
דרכו של מ. גורקי ביצירה היא דרך הריאליזם. חניך הריאליזם הרוסי הקלאסי, קרוב ללבו מתמיד הריאליזם הביקרתי, המוקיע, החושפני. ימי עליתו בספרות הם ימי עליתה של התנועה המהפכנית ברוסיה שהטילה על עצמה משימת־גיבורים, וגורקי שהרגיש כי “כה נחוץ ההירואי, הכל מבקשים את המעורר, הבהיר שאינו דומה לחיים, שהוא מעל להם ויפה מהם” ממזג בריאליזם שלו את ההירואי, הרומאנטי. גם לאחר מכן רואה הוא את אמנות העתיד כזיווג מבורך של ריאליזם ברומאנטיזם: לא האינדיבידואלי, הפאסיבי כי אם הפעיל, המהפכני, “המגביר את רצון החיים שבאדם, מקוממו נגד המציאות”. ספרות הריאליזם הסוציאליסטי תהא חדורה אף היא רומאנטיזם מהפכני, שכן הוא חיוב החיים כפעילות, כיצירה, “למען האושר לחיות על פני האדמה כבביתה הנהדר של האנושות המאוחדת כמשפחה אחת”.
הוא העריץ את מפעלם וכשרונם של האמנים הגדולים סופרי המאה הי"ט, ביחוד את הרוסים והצרפתים. העלה ומצא, כי כל היצירות הגדולות ספוגות ורוויות, מדעת ושלא מדעת, שלילת היסודות של החברה המעמדית. אמני־האמת לא סוככו על אינטרסי המעמדות, הם ראו סתירות וניגודים שבחברה, הגידו פשעיה. את יחסו האישי העמוק למורשת הספרות הגדולה מצווה גורקי ברוחב־לב לדור ולסופריו.
את עבודתו רבת־הצדדים של גורקי כמבקר וכתיאורטיקן, שלא זכתה עדיין גם במקורה לכינוס שיטתי מקיף, מבקש ספרנו לייצג במבחר דברים, בג' מדורות.
מדור א', ביקרתי־ספרותי, הוא פריין המבורך של תקופות שונות, החל בשנות המהפכה הראשונה ועד לשנות השלושים. כמה מן המאמרים, המחוברים לקרקע הספרות, הם גם תגובה למאורעות והתרחשויות.
במדור ב', מופיע גורקי בעל הפורטראֶטים הספרותיים המצויינים. מקוטעים, לכאורה, הדברים על טולסטוי וצ’אכוב, אך אידיאה אחת מרתקתם. הדמות מתוארת בכל קוי אופיה האינדיבידואליים ומוערכת לאור מושגיו של גורקי על תפקידי האמן. – כאן מיוצג גם גורקי מעריצה של הספרות הצרפתית הגדולה (סטאֶנדאל), ניתן דבר אופייני על משורר נוף ואדמה (פרישווין) ובאים כמה דברים יקרים לנו במיוחד – הפגישה עם ביאליק ועם “הבימה”. אכן, כדאי לשוב ולצרף אחד לאחד את כל דברי גורקי הנוגעים לנו ולתרבותנו.
מדור ג',הוא ילקוט קטן של אגרות, המגלות את גורקי בקשריו עם האמנות לסוגיה: ספרות ותיאטרון, מוסיקה וציור. בעל קורספונדנציה עצומה היה גורקי: עם כתבי־כפרים־וצבא, עם סופרים ואנשי־עם בארצו ובחוץ־לארץ – ואין בכוחו של המעט הניתן בזה אלא להטעימנו מטעם היצירה והאהבה שבהן. כינוס אגרותיו ודאי יקנה להן מקום נכבד ביותר בספרות האֶפּיסטולרית.
רשאים אנו לומר, כי במבחר הדברים העברי בא לידי מבע גורקי היודע את ערכה הנשגב של המלה, הקשוב ליצירה, של היחיד ושל הקולקטיב, הקולט מספירות רבות, האוהב – ונאבק עם נערציו, הפוסק הלכות ללא פסקנות, הנלחם לעמדות אידיאולוגיות של אֶסתטיקה חדשה. דברים אלה יש בהם כדי להעשיר את עולמו הספרותי של הקורא העברי, לעודד ולקדם את המחשבה הביקרתית בארץ.
מ. ב.