לוגו
3. הנחות־יסוד לבנין התרבות העברית
מיקום ביצירה:
0%

 

הרקע

במדינת ישראל יש אחוז מסוים של אנשים בני־תרבות. יש ציבור מסוים של “צרכני” תרבות. יש גרעין של “יצרני” תרבות.

יש עשרות רבות של בתי־קולנוע בערים ובעיירות. כחצי תריסר תיאטרונים, מלבד מספר ניכר של להקות דראמתיות – צבאיות ואזרחיות. 3 תחנות־שידור משדרות רוב שעות היום והערב. כשני תריסרים עתונים יומיים, שאת תפוצתם הכוללת אומדים ברבע מיליון טפסים, לפחות. מאות כתבי־עת למיניהם – מדיניים, בידוריים, ספרותיים, מקצועיים. תזמורת פילהרמונית מעולה. עשרות הוצאות־ספרים, אשר בשנה ברוכה הן מוציאות למעלה מאלף ספרים, מקור ותרגום. מוספים ספרותיים שבועיים ליומונים הגדולים. תערוכות אמנותיות תכופות במרכזים העירוניים, פעילות אמנותית ערה בנקודות חקלאיות. מאות ציירים ופסלים, סופרים ומבקרים, קומפוזיטורים ומשוררים, ועליהם נוספים מאות רבות של עסקני־תרבות וקציני־תרבות, פרשנים ומסבירים, מרצים־נודדים ואסתטיקנים־חובבים, ועליהם נוספים רבנים וחכמי תורה ובחורי־ישיבות וסתם תלמידי־חכמים אין מספר. וכל אלה מלבד אנשי מדע ומחקר למיניהם ולסוגיהם, רבבות מורים ומדריכים וגננות, ומלבד אלפי סטודנטים הלומדים מדעי רוח וטבע, הנדסה ומכונאות, משפטים ופדגוגיה וחקלאות, מוזיקה ואמנות.

צא והוסף על כל הפעילות האינטנסיבית הזאת את מנין האלפים הלומדים בבתי־ספר התיכוניים והמקצועיים וב“ישיבות”, ואת מאות האלפים הלומדים בבתי־הספר היסודיים ורבבות הלומדים ברשת ענפה של שיעורי־ערב: ללשון העברית, ולחכמת המסחר והפקידות, וללשונות העולם, קורסים למתחילים ולמתקדמים ולמשתלמים, בצבא ומחוץ לצבא.

ארץ מלאתי־דעת כמים לים מכסים.

ארץ חמדה טובה.

ארץ תרבות טובה.

* * *

יש, כמובן, צד שני למטבע. אולי הוא מכריע במשקלו.

נכון, יש הרבה מוסדות של תרבות ויש התעניינות רבה, חלקה שטחית אבל חלקה גם כּנה ורצינית, בתופעות תרבותיות. יש הרבה קרעי תרבות והרבה בדלי תרבות. אבל ספק הוא באיזו מידה ישנה צמיחה של תרבות שהיא אפיינית לארץ הזאת ולמציאותה, משותפת בצורה זו או אחרת לחלקו המכריע של הציבור. ספק גם באיזו מידה יש ממוצע תרבותי מניח־את־הדעת.

במדינה הזאת יש, כידוע, חוק־חינוך־חובה. אבל באחרונה נמצאנו למדים שרבבות רבות של ילדים מן ה“נהנים” ממנו נעדרים קבע ממוסדות־החינוך שבהם הם לומדים להלכה. המדובּר בעיקר במעבּרות השונות ובריכוזי המהגרים. ידוע גם שביישובים של דוברי־ערבית רחוק החוק מהיות מבוּצע בשלמוּת. וכן נודע שמתוך 25,000 מורים בבתי־הספר היסודיים למעלה מן המחצית הם בגדר מה־שקוראים “מורים בלתי־מוסמכים”: תכופות אנשים חסרי כל הכשרה פדגוגית, תכופות מאד אנשים חסרי כל השכלה בכלל. ועל רמת הידיעות הממוצעת המוקנית, בדרך כלל, לחניך בית־הספר היסודי דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור.

ידועות גם העובדות על היקפו ורמתו של החינוך התיכון. בשנה האחרונה ניגשו לבחינות־הבגרות של בתי־הספר התיכוניים קצת יותר מ־1,000 תלמיד, עמדו בהן קצת פחות מ־1,000 – בערך 1/2,000 מן האוכלוסיה. נמסר שבעיראק, למשל, היחס בין המספר השנתי של בוגרי בתי־הספר התיכוניים לעומת כלל האוכלוסים גדול מזה פי 6, או פי 8. גם בנוגע ליתרון היחסי הגדול של בוגר בית־ספר תיכון במדינת־ישראל לגבי זה שבעיראק, למשל, יש מקום לספקות רציניים כיום. עובדה היא שהאוניברסיטה העברית, למשל, ראתה צורך להנהיג עוד לפני שנים אחדות לימודי־יסוד של חובה לבאים לקנות בה תורה ודעת, וזאת משום שרובּם המכריע של התלמידים חסרים כמה נתונים עיקריים הדרושים ללימוד הגבוה, נתונים שלהלכה חייב היה בית־הספר התיכון להקנותם. אין זה סוד שרבים מגומרי בית־הספר התיכון אינם מוכשרים להביע מחשבות בצורה תרבותית, בין בכתב בין בעל־פה, ורובּם המכריע אין להם כל ידיעה של ממש באיזו לשון לועזית, גם דלה מאד הכשרתם למחשבה עצמית ולמאמץ אינטלקוטאלי1.

נכון, יש במדינה כשני תריסרים עתונים יומיים, שתפוצתם הכוללת עולה כנראה על רבע מיליון, אבל מחציתם הם עתונים בכמה וכמה שפות לועזיות משפות המהגרים, ולהם גם כמחצית התפוצה. גם הפעילות התיאטרונית מתנהלת, בחלקה הניכּר, בלשון היהודית או בלשונות אחרות, מלבד העברית.

סימנים עיקריים, מובהקים של תרבות הם גם חוש לסדר, חוש לצורה, חוש ליופי, יחסים שבין אדם לחברו, בין אדם לנופו ולסביבתו, בין אזרח למוסדותיו. כמעט לא יימצא אדם, בין תושב הארץ בין משקיף מבחוץ בא, שלא יודה כי בכל המובנים האלה הפרוּץ מרובּה על העומד במדינה הזאת. יתר על כן, במובנים אלה הפרוּץ מרובּה על מה שהיה בארץ הזאת קודם קום המדינה, קודם “קיבוץ הגלויות”.

מבחינה רוחנית כמעט אין לכלל הציבור במדינת־ישראל כל מכנה משותף מלבד יחס של ציניוּת ואי־אמון לשלטון ולמוסדותיו ולחוקיו ולמעשיו ולמנהיגיו, מרירות על תקנותיו, איבה עזה בין חלקים שונים של הציבור לבין עצמם – בין המפלגות השונות, בין היסודות האתניים השונים.

סימנה של תרבות אורגאנית הוא גם אמונה באידיאלים המשותפים לכל הציבור הנושא באותה תרבות, או לפחות לחלקיו המרכזיים, המנהיגים של אותו ציבור. סימן־היכר חשוב זה נעדר כמעט לגמרי במדינה הזאת. במידה שניכרת מרותם של אידיאלים הרי אלה, על הרוב, אידיאלים המשותפים לחלקים מסוימים של הציבור, והם מכוונים בפירוש נגד החלקים האחרים, המכריעים, של הציבור. הציונות, שהיא האידיאולוגיה המוצהרת של המשטר ושל כל הזרמים הפוליטיים כמעט, זרה היא לרוחם של המוני הציבור, בין ילידי־הארץ וגידוליה בין מעדות המהגרים בין מתוך האוכלוסיה דוברת־הערבית, ובעצם רחוקה היא גם מלקבוע את דרכם ואורח־מחשבתם של המשטר ושל הגופים הציוניים המקומיים.

תרבותה של הארץ, התרבות המקומית, התרבות העברית, נמצא שעדיין שרויה היא במצב של התהוות, עדיין אין היא דבר שלם לעצמו, אין היא נחלת רובּו המכריע של הציבור; עדיין אין לתת בה הרבה סימני־היכר ברורים, עדיין הפרוּץ מרובּה בה על העומד – מרובּה אפילו על שהיה ב־1947.

 

הבעיה

ענין לנו כאן בבנין שעדיין לא הוקם, שעדיין הונחו רק קצת מיסודותיו. יש לעיין ולבדוק לאיזה חלקים מן הציבור יש ענין בהקמתו, איזה חלקים בציבור באים בחשבון כמי שעתידים לעסוק בהקמתו, איזה ציבור, או ציבורים, עתידים או צריכים להיכלל בתחום הקרנתה של התרבות העברית; ומַהן הנחות־היסוד הרעיוניות שעליהן ראוי לבנות, או חובה לבנות, את בניינה.

הבעיה מורכבת מאד. אין להשיב עליה תשובה פשטנית. קשה גם להגדיר מראש גורמים שונים שכיום עדיין אין למששם בידיים ואף־על־פי־כן אפשר שתהיה להם השפעה ניכּרת בעיצוב הדמות והדפוסים של האומה העברית, ושל תרבותה. תשובה שלמה מחייבת גם דיון מקיף במסיבות פוליטיות, כלכליות, דמוגראפיות – מהן הקיימות בפועל מהן הקיימות בכוח.

עם כל זאת הרי לפנינו כמה גורמים ראשונים־במעלה שאפשר להצביע עליהם למעשה. קיימות בעין כמה תופעות בעלות חשיבות עקרונית, שבהכרח יהיה משקלן מכריע בבנין החברה הלאומית – ותרבותה.

 

התחום הדתי

במסגרת היצירה התרבותית של “הישוב העברי”, או “הישוב החדש”, אם תרצו, יש להבדיל עד כה, לדעתנו, שני תחומים עיקריים מבחינה תכנית, רוחנית: התחום הדתי – והתחום החילוני.

היצירה התרבותית הדתית היא, כמובן, בעלת אופי יהודי מפורש, ומובן גם שהיא מצומצמת בשטחי עיסוקה. היא לא תרמה, למשל, מאומה לאמנות הפלאסטית או המוזיקלית, וכמעט לא נתנה מאומה לספרות היפה. (הנסיון לכלול את ש. י. עגנון במסגרת היצירה התרבותית הדתית אינו עומד בפני הבקורת. הפרובלימטיקה הפנימית של יצירת עגנון, שנעשה אמנם יהודי “שומר־מצוות”, היא חילונית בתכלית.) עיקר תרומתה הוא בגדר ההלכה היהודית, המחשבה הדתית, הפילוסופיה, ובמידה ידועה בגדר המדעים ההומאניסטיים. אנו עצמנו דלה מאד בקיאותנו בהישגיה של היצירה התרבותית הדתית בארץ הזאת, אבל עובדה מאלפת היא שהמשכיל העברי הטיפוסי בתוכנו אין לו כמעט שום מושג, ושום ענין, בהישגים אלה – ומצד שני, לא יצויר כיום טיפוס של משכּיל עברי שאינו מעורה ביצירה התרבותית החילונית שלנו. יכול איש־תרבות חילוני בתוכנו להתרשם התרשמות עמוקה מן הפילוספיה הדתית של הרב א. י. קוק המנוח, למשל, יכול הוא שיפיק תועלת ונחת־רוח ממפעלי “כינוס” ופירסומים מדעיים שונים שמקורם בחוגי היהדות הדתית בארץ (אף שתכופות דוגמאטיוּתם של אלה, ההכרחית כנראה, מקלקלת את שורת המדע) – דרך־כלל לא יצויר שימצא סיפוק רוחני, או השראה רוחנית, במעגלות היצירה הדתית. גם משום שהיא מצומצמת, למעשה, בגדר האות המודפסת, גם משום שההזדהות אִתה מחייבת, לאמיתו של דבר, שינוי גדול באורח־החיים, היסט גמור של תחומי ההתעניינות והעיסוק התרבותי. האזרח החילוני בתוכנו אינו רואה עצמו זקוק לתמורה זו, אין הוא רואה עצמו חייב בה – והרי זה ניסוח מתון מאד, אולי הרבה למעלה מן הראוי, של עמדת המשכיל החילוני בתוכנו לגבי תחום־התרבות היהודי־הדתי.

 

התחום החילוני

תחום2־התרבות החילוני בקרב הציבור העברי הוא, כאמור, מגוּון וכולל הרבה יותר מן הדתי – אף שרוחב־ההיקף כרוך, במקרים ידועים, במיעוט העומק וב“הקלשת” המתח הרוחני. חוגים רחבים והולכים מן הציבור היהודי־הדתי נזקקים יותר ויותר לגזרות שונות של תחום־התרבות העברי־החילוני. טמיעת היהודי המהגר, למשל, בכלל הצבור הישראלי פירושה, בפועל ממש, טמיעתו בציבור החילוני, בתחום־התרבות החילוני. עקב סיבות היסטוריות שאין צורך לפרטן, נטבעת היצירה התרבותית בארץ הזאת במידה מכרעת בדמותו של הציבור החילוני, שהוא גם רובּו המכריע של הציבור בכלל; והציבור החילוני מגיב תגובה עוינת על נסיונות החוגים הדתיים להשפיע על עיצוב ההווי שלו ודפוסי התרבות שלו, תגובה שהיא כבושה או אף אילמת, לכאורה, רק משום שיקולים פוליטיים־מפלגתיים בלבד.

ועוד: היצירה התרבותית הדתית בארץ־ישראל אפשר יש בה סימני־ייחוד לוקאליים, אבל מעיקרה אין היא דבר האפייני לארץ הזאת ולהווי המתרקם בה. היא טיפוסית להווי ולספירה התרבותית היהודית־הדתית באשר היא שם, או באשר היתה שם. “פסק־הלכה” שעניינו, למשל, בפריקת מטענה של ספינה ביום־השבת יש בו משהו “אקטואלי”, “ישראלי”, מנקודת־ההשקפה של ההלכה היהודית, אבל ההוויה הרוחנית־ההיסטורית ש“פסקי־הלכה” כאלה הם גילוייה הטיפוסיים היא הוויה דתית־עדתית, על־טריטוריאלית; בעיה “מקומית־ממלכתית” זו או אחרת הנכללת בתחום עיסוקה אינה מוציאה אותה מגדר על־טריטוריאליות זו, מגדרה של הוויה בלתי־לאומית. גדולה מזו: אפילו עיסוקים “מקומיים” כאלה זרים הם במהותם לרוחו של הציבור החילוני הרחב, תלושים מבעיותיו המעשיות והתרבותיות כאחת, והטיפול בהן מעורר בו תגובות שונות – החל מביטול לגלגני או התעניינות פושרת וכלֵה בלעג ומרירות – שכולן תגובות של עומד־מן־הצד, תגובות של זרות.

נמצא, אפוא, שפלג היצירה התרבותית הדתית בארץ הזאת אינו מסתעף במישרים מן הזרם העיקרי של היצירה התרבותית הלאומית, החילונית. עתים שוטף זה בהקבלת־מה לזה, עתים הם מתנגשים זה בזה, אבל מעיקרו של דבר הם בדולים ומופרשים זה מזה.

התרבות העברית – במידה שהיא קיימת וחיה כיום הזה, כל־שכּן במידה שמדובר בהצבת עמודיה לעתיד־לבוא – לא תצויר בלי תחום־התרבות החילוני, אבל היעלמותו של תחום־התרבות הדתי לא תגרע ממנה שום דבר חיוני, שום דבר עיקרי, שום דבר מהותי.

 

שתי ספירות

בתחום־התרבות החילוני בארץ אפשר להבדיל עד כה מבחינה היסטורית שתי תקופות, שתי ספירות־משנה. הגיזרה האחת היא זו שעמדה בעיקר בסימן פעלם ותפיסתם של מהגרים יהודים מתחום־המושב ה“קלאסי”, הוא אירופה המזרחית; השניה היא זו שעומדת בעיקר בסימן פעלם ותפיסתם והוויתם של אנשים מבני הארץ וגידוליה – ושל מהגרים שמוצאם מסביבה יהודית “קלאסית” פחות, יהודים “מתבוללים” יותר, בלשון־המושגים הציונית: על־הרוב בני אירופה המרכזית.

כרגיל, אין להבדיל תקופות אלו כדרך שמבדילים שכבות של עוגה. רישומם של החוגים המטביעים חותמם על התקופה השניה, היא הנוכחית, ניכּר היה במידה זו או אחרת גם בראשונה, ואילו ההשפעות שהיו טיפוסיות לתקופה הראשונה עודן פועלות פעולתן גם בתקופה הזאת, אם גם במידה פוחתת והולכת, ונוכח התנגדות גוברת והולכת. אפשר גם להבחין בפגישה רבת־ענין ורבת־מתח של שתי התקופות בתוך אישיות יוצרת אחת או תופעה תרבותית אחת.

מהגרים יהודים יוצאי מזרח־אירופה, אנשים חדורי תרבות יהודית ש“נתפקרו” מן הבחינה הדתית והכּו שרשים מעט או הרבה בתרבות “הגויים”, היו בעת־ובעונה־אחת בניה ופליטיה של סביבתם היהודית וסביבתם ה“גויית”, הסלאבית. ציור אָפיים הרוחני־הקיבוצי הוא פרשה הקובעת עניץ לעצמה, אלא שהיא חורגת ממסגרתם של עיונים אלה. לצרכנו די אם נזכיר עתה ששכבה זו היתה ה“עילית” החברתית והתרבותית המוכּרת בציבור העברי עד לא מכבר, וגם כיום עודה נאבקת על מעמד־הבכורה־והשׂררה שלה, מול הכוחות החדשים ונגד מלתעותיו הטורפות של הכליון הביולוגי. שכבה זו היא שיצרה בארץ התחלות ראשונות בתרבות (ספרות, התיאטרונים הוותיקים, העתונים הוותיקים, “עונג־שבת”, הוצאות־ספרים וספריות); היא הקימה את רשת החינוך העממי והתיכון והסמינריוני, קבעה את תכנית לימודיו, ערכיו ותכנו הרוחני, עיצבה במידה זו או אחרת גם את דמותה של האוניברסיטה האחת, שמִתחילה ביצרה לה מעמד נבדל משל עצמה; הניחה את היסוד לחינוך האמנותי והמוזיקלי, החלה בגישושים ראשונים בתחום האמנות הפלאסטית והמוזיקה. האפייני ליצירה התרבותית של שכבה זו ותקופה זו – שאין להתעלם מכמה וכמה הישגים בולטים שהשׂיגה – היה, קודם־כל, מה שאפשר אולי לקרוא לו “אידיאולוגיזם” מופרז, אגוצנטריוּת המוליכה על־הרוב פשוט לקרתנות, רצון עז לעיצוב המציאות של הארץ החדשה ולכיבושה, רצון שאין בצדו מידה מתאימה של נכונות לקבלת השפעה מן המציאות הזאת עצמה – אי־התאמה שהביאה תכופות לידי תלישות מן המציאות ואזלת־יד ומתוך כך לידי חיטוט־יתר בבעיות ובמונחים של הוויית־המוצא וסביבת־המוצא, האחרת, הזרה. הבנין התרבותי של תקופה זו היה, אפוא, מעוגן בתרבות היהודית־הסלאבית של מזרח־אירופה, טבוע בחותם המזג, המנטאליוּת והפרובלמטיקה של התרבות ההיא, האחרת, הזרה. היה זה בנין שנתן מידה רבה של סיפוק למקימיו ולבאֵי־שעריו, במידה שהיו בני אותה שכבה עצמה, אבל הוא היה “מיוחד” והרמטי מכדי שיוכל להמציא אותה מידה של סיפוק ליסודות החדשים שקמו והופיעו, אם מבפנים אם מבחוץ. לא היה בו כדי להעמיד המשך רצוף מתוך עצמו. בני הארץ מזה, ומהגרים בעלי רקע “יהודי” פחות מזה, שוב לא יכלו למצוא להם מקום במסגרתו, “להיטמע” בו בשלמות, להמשיך בו, לקבל עליהם את טעמו, ערכיו, מושגיו והליכותיו.

השכבה השניה יסודותיה נראים אולי מנוגדים ביותר זה לזה בעיני מסתכל בעל דעה־קדומה. בעצם, אין הדבר כך. הצרכים התרבותיים והתגובות התרבותיות של המשכיל בן־הארץ דומים לאלה של מהגר אירופי “נורמלי”, שאיננו יוצא הגיטו הפיזי או הרוחני של תחום־המושב היהודי, הרבה יותר משהם דומים לאלה של יהודי “טיפוסי” יותר. במובן הנפשי והאינטלקטואלי, אם לא במובן המוסדי והפוליטי, אויבים הם ל“ציונות” שניהם, גם בן־הארץ וחניכה גם המהגר מברלין ומפראג או מסביבה “מתבוללת” בבוקארשט ובודאפשט. בצוות הם ממלאים תפקיד מרכזי, בין כנותנים בין כמקבלים, בפעילות המוזיקלית, האמנותית, הטכנולוגית, התיאטרונית. (כדוגמות אפייניות לשיתוף רב־משמעות זה נזכיר את התיאטרון הקאמרי, הפעילות האמנותית בקיבוצים, פיתוח ריקודי־עם, “אפקים חדשים”, העתון “הארץ” בגילגולו החדש, חוגי ארכיאולוגים חובבים, ועוד.) משותפת להם בדרך־כלל גישה עניינית, אובייקטיבית יותר, דוקטרינארית פחות – בעצם: תרבותית יותר – אל אשר לפניהם; משותפת להם הזרות הפנימית לתכנים יהודיים; כזה כן זה פטורים הם לגמרי, או פטורים כמעט, מן התסביכים היהודיים של ה“קודמים” – של דור אנשי ה“עליה” השניה, השלישית, הרביעית, יוצאי אירופה היהודית־הסלאבית. אמנם טיפוסים שונים הם זה מזה, גם מנוגדים בהרבה מובנים, אבל בסופו של דבר דומה שהם עומדים על מישור אחד, נפגשים על מישור אחד.

הטיפוס ה“קודם”, הקשיש, בעל התיאוריות והאידיאולוגיות, דומה עליהם על שניהם שהוא חי על כוכב אחר. לא תמיד יעזו לומר זאת, יש גם וישלמו לו מס־שפתיים או יחניפו לו, מטעם “מעשי” זו או אחר – אבל בינם לבינם סבורים הם שהוא מין עובר־בטל לא־יוצלח, פעמים מצחיק ופעמים מרגיז (במידה שעודו אוחז במושכות ומסיט מפעם לפעם את העגלה למדחפות). הם נדים ראש לפאתוס שלו, צוחקים ל“חזון” שלו, שׂוטמים אותו ככל שעודו חותר להתבלט, ככל שהוא מוסיף למנוע מהם את עלייתם בסולם, ככל שעודו נאבק על בכורתו, על שׂררתו. בקצרה, בשבילם הוא “ירחמיאל” ותרבותו ירחמיאלית, קרתנית, בטלנית ותלושה.

 

כוח בלתי־יהודי

אין אנו מבקשים כאן להסביר את התופעות האלו, לחתור אל שרשיהן ההיסטוריים. חשובות לנו העובדות. חשובה לנו משמעותן לגבי סיכויי ההתפתחות ועתיד ההתפתחות של התרבות העברית, של תרבותנו.

ירחמיאל הקיבוצי יצר תרבות. יצר נכסים תרבותיים, על־פי דרכו. הוא ודורו מצאו בהם סיפוק ופורקן. על־פי דרכו היה הוא נושא של הרציפות היהודית הרוחנית־ההיסטורית.

כיום הזה אולי צפויים לו ממשיכים־אפיגונים. יש עדיין נסיונות של המשך – אם כפועל־יוצא של חינוך ואינדוקטרינציה אם מתוך סתגלנות – אבל במידה שהמשך זה מתגלה אין זה אלא המשך צורני, פורמאלי. לתוך אין המשך. ירחמיאל כנושא ערכים ותרבות, ירחמיאל כיוצר, הולך וכלה מן העולם באין יורש.

יכול אדם לדאוב על כך, אם ירצה. אך אי־אפשר שלא יכיר בכך, אם אמנם יפקח עיניים לראות.

הכוח העולה, הכובש ביצירה התרבותית המקומית הוא כוח אחר. הוא כוח “בלתי־יהודי”. מבחינת הרציפות היהודית המהוללה הוא כוח “אנטי־יהודי”.

ציוני מושבע יכול לראות בכך פרדוקס. אבל כל הפוקח עיניים לראות לא יוכל שלא להכיר בתהליך זה התפתחות טבעית.

ומבחינה זו צודקת בהחלט “מאה־שערים”: תרבות יהודית חילונית, בלתי־דתית, מביאה בהכרח לידי צמיחה תרבותית “גויית”. בארצות הפזורה היהודית הדבר מתבטא במה שהם קוראים “התבוללות”. בארץ הזאת מתבטא הדבר בצמיחת תרבות עברית לאומית, מנוערת מיהדות.

כך הדבר מבחינה אובייקטיבית, גם אם מבחינה סובייקטיבית הוא מתחולל למרות רצונם של נושאי התרבות “היהודית החילונית”, על אפם ועל חמתם; גם אם הנתונים ביצירה התרבותית החדשה, האחרת – החילונית־הלאומית־העברית – אינם שלמים עם מעשיהם־הם בהכּרתם הסובייקטיבית.

 

עובדות־יסוד

על הרקע העובדתי הזה – של בידוד תחום־התרבות הדתי במסגרת היצירה התרבותית בארץ, כליונו של ירחמיאל בתוך תחום־התרבות החילוני, והופעת כוחות חדשים־בתכלית מתוך בני־הארץ והמהגרים מסביבה יהודית “מתבוללת” – יש להוסיף עוד כמה עובדות שהכרתן היא תנאי לשלמות תיאורו של הרקע ולהתוויית ארחות לעתיד.

הפזורה היהודית הולכת לקראת כליון, אם לא במובן הפיזי הרי לפחות במובן הרוחני היהודי־הספציפי. הרבה עשתה עקירתו הטראגית של “לב” היהדות העולמית – היישוב היהודי הצפוף, עתיר־המסורת והערכים, של מזרח־אירופה. הרבה עשו, ועושים, תהליכים היסטוריים איתנים שאין ליהדות שליטה עליהם: גיבוש המשטר הסובייטי בברית־המועצות, שאינו מניח מקום להוויה תרבותית יהודית נפרדת, והטימוע האינטנסיבי של קיבוצים יהודיים גדולים בכוּרי־ההיתוך של אומות חדשות, דוגמת האומה האמריקאית – טימוע שאפילו לא ימחה כליל את העצמוּת היהודית הריהו מדלדל אותה כמעט מכוחות־יצירה בתחומה הספציפי שלה. תהליכים אלה אינם באים אלא להדגיש ולהמחיש את העובדה שאין להוויה היהודית־העדתית מקום במבנה העולם המודרני, עולם־האומות.

עובדות נוספות, פשוטות מאד אך חשובות מאד לצורך הגדרת הבעיות ופתרונן:

  1. תחומה הגיאוגרפי של היצירה התרבותית העברית הוא חלק מן המזרח התיכון וחלק מעולם הים התיכון;

  2. תחומה הגיאוגרפי של התרבות העברית המתהווה הוא חלק מתחום התרבות של המזרח העתיק הקלאסי, הוא כלול בתחומה של התרבות העברית הקלאסית;

  3. הכרח־קיום הוא לתרבות העברית לשמש מרכז־הקרנה וכוח מושך ומבוֹלל לציבורים הטרוגניים, חלקם ירודי־תרבות, בתחומה הגיאוגרפי – במידה רבה הדברים אמורים בציבורים דוברי־ערבית, תחילה בתוך מדינת ישראל פנימה, בהמשך הזמן גם מחוץ לגבולותיה;

  4. המשך ההגירה הוא, בחשבון ארוך, הכרח לאומה העברית, לעצמאותה המדינית והכלכלית ולביצור תרבותה;

  5. בחשבון ארוך אין עתודות־ההגירה היהודיות עשויות לספק את צרכיה של הארץ במהגרים, ויגבר ההכרח לקלוט ולטמע הגירה ממקורות לא־יהודיים.

מכל אלה נובע שלאורך־ימים עתידה התרבות העברית להיות שדה־התרוצצות ליסודות הטרוגניים מאד. מסתבר שחובה תהיה עליה להניח להם תחומים “אוטונומיים”, שבהם ימצאו פורקן וגם יתרמו את תרומתם למסכת הכוללת; אבל מדיניות תרבותית עברית חייבת תהיה לחתור להומוגניזציה עברית של היסודות התרבותיים השונים, להיתוכם העברי. עצם גיווּנם של יסודות אלה, עצם השוני שלהם, הוא תנאי־מסייע להיתוך זה. כל מטען העשוי להפריע את היתוך היסודות השונים לנתך אחד הוא גורם מכשיל הטעון דחייה ודחיקה, בסופו של דבר, גם אם מטעמי הוראת־שעה יש להתפשר אִתו, בצורות שונות. מטען כזה הוא, בראש־ובראשונה, כל מטען דתי־עדתי, המקים מחיצות שאינן פועל־יוצא מן ההתפתחות המקומית העצמאית, המעכב את הגיבוש התרבותי הלאומי־הטריטוריאלי.

 

שכבה מעצבת

בתוך תהליך היולי זה של היתוך ויצירה נודעת חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה לתפקיד של שכבה מעצבת, של “מיעוט יוצר” המגלם את היצירה התרבותית העברית החילונית, המגלם יסוד של יציבות והדרכה בתוך המרקחה הגדולה. ירחמיאל הנוטה־למות לא היה כשר למלא תפקיד זה, גם כשעוד עמד במבחר ימיו. התפקיד מוטל על השכבה האחרת: בני הארץ וגידוליה, יחד עם היסודות התרבותיים בקרב המהגרים המביאים אתם מטענים תרבותיים “ניטראליים”, בלתי־דתיים, בלתי־עדתיים. זו השכבה שעליה ניטל לעצב, לשמש “מיעוט יוצר”. הצורה בה תעמוד במבחן תקבע את פרצופה ואת תכנה של התרבות העברית. אולי גם את עצם קיומה וכושר־קיומה.

השכבה הזאת היא חילונית בתכלית, משוחררת מהרבה תכנים המזיקים לתהליך הגיבוש הלאומי־הטריטוריאלי של התרבות העברית. היא פתוחה לקלוט, ובמידה ידועה גם לעכל, השפעות מבית ומחוץ. אבל עדיין עיקר חיובה בשלילה, במה שאין בה – ולא דווקה במה שיש בה. עדיין אך מגששת היא בדרכה. והרי זה מטבע הדברים.

דחיפות המשׂימות שלפניה דוחקת בה: “גִדלי!” אם עודה מגששת, עליה לגשש ביתר מרץ, להבהיר לעצמה יותר לאן עליה לחתור, לקראת מה. לראות נכוחה את המטרות שהמציאות מציבה לפניה.

התנאים להצלחתה של השכבה התרבותית החדשה חלקם תלויים בה וחלקם תנאים שהם חיצוניים, במידה רבה. התנאים התלויים בה הם:

הבקעת־דרך אל העבר הקלאסי והתרבות הקלאסית של הארץ, של הלשון, יניקה מסמליהם וערכיהם; העמקת הכּרת הארץ, נופה וקורותיה, החי בה והצומח בה והיושב בה, על רקע הגיאוגרפיה וההיסטוריה של הסביבה; ערוּת מתמדת לזרמי התרבות העולמיים הגדולים; טיפוח הכרת־השליחות בתוך השכבה החדשה וטיפוח בקרתי של כל גילוי כוח מקורי בתוכה; גיבוש ערכים אזרחיים ואסתטיים, שקידה על הכשרה אינטלקטואלית בלתי־פוסקת, בצמוד לתוכן הרעיוני של התרבות העברית החדשה.

כדי שתוכל להוליך את היצירה התרבותית של הארץ, הכרח שיהיה בידה מצפן משלה. מצפן רעיוני.

וכאן, נוכח משימות אלו ותביעות אלו, נועד תפקיד חלוצי לנושאי האידיאולוגיה העברית.

נדפס ב“אלף”, קיץ 1951



  1. “אינטלקוטאלי” במקור המודפס, צ“ל: אינטלקטואלי – הערת פב”י.  ↩

  2. “התחום” במקור המודפס צ“ל: תחום – הערת פב”י.  ↩