לוגו
חברון, טקסאס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשאני לעצמי נטועה בי מימים־ימימה תחושת הדמיון המהותי הקיים – עם כל ההבדלים המובנים־מאליהם בהקשר הגיאוגרפי וההיסטורי – בין תהליך צמיחתה של האומה האמריקאית לבין תהליך צמיחתה של ישראל; אם תרצו: בין החוויה האמריקאית לחוויה הישראלית, בין התהוותה והתעצמותה של הלאומיות האמריקאית ובין אלו של ישראל החדשה כחברה לאומית. הנה על כן דימיתי בנפשי ב־1949, למשל, כי אם נעתיק עצמנו במחשבתנו אל “13 המושבות” של 1785, למשל, נוכל ללמוד מכך לקח־להועיל במציאות שלנו. לכן גם נראֶה לי תמיד שאם ננסה להעמיד עצמנו, בפרספקטיבה היסטורית, על מקומה של ארצות־הברית בשלבים הראשונים לקיומה המדיני – נאמר: ברבע הראשון למאה הי"ט – הרי נוכל לקנות לנו השקפה נכוחה ומאוזנת יותר לפחות על כמה מן הבעיות העיקריות של קיומנו־אנו.

מתוך כך אף מוצא אני חומר רב כל־כך לזון הרגשה זו של קירבה ודמיון, שאותה אני נוטה להחשיב מאד מבחינת חינוכנו הלאומי, בעבודה מקיפה וחשובה כגון זו של יהושע אריאלי, הפרופיסור להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטה העברית בירושלים, שהופיעה באחרונה בשני כרכים בהוצאת מוסד־ביאליק, בשם “המחשבה המדינית בארצות־הברית” (מקורות ותעודות / ערך והוסיף מבואות והערות: יהושע אריאלי).

מתוך שלל המקורות והתעודות שכונסו בשני הכרכים האלה והוגשו לקורא העברי, במידת הבקיאות ונקיון־הדעת המאפיינים את העורך, מזדקר במיוחד מסמך אחד אשר לו זיקה מפתיעה לקצת מן הפולמוסים המעסיקים את מחשבת הציבור בארץ־ישראל בשנתיים האחרונות. אינני סבור שאטיל דופי בפרופ' אריאלי אם אשער כי זיקה זו, בביטויה זה דווקה, סייעה לו להחליט בדבר הכללתו של המסמך. אני מתכוון כאן למובאות מתוך “איגרת אל הנרי קליי על סיפוחה של טקסאס לארצות־הברית” המופיעה בעמודים 11־24 של הכרך השני, ומחבּרה הוא ויליאם אלרי צ’אנינג.

ו.א. צ’אנינג (1780־1842), ילמד כל מי שלא ידע (ואנכי הבּוּר בכללם), היה המנהיג הדגול של התנועה האוּניטארית הליבראלית במחציתה הראשונה של המאה הי“ט בארה”ב, מקור השראתו של ההומאניזם הפרוטסטאנטי, שהפך את האינטילגנציה של ניו־אינגלנד למרכזה הרוחני והתרבותי של ארצות־הברית לפני מלחמת־האזרחים. הוא היה הוגה־דעות דתי ומנהיג רוחני רב־השפעה, ש“העמיד את תורת זכויות האדם ואת רעיון החירות והשוויון על עקרונות של כבוד־האדם”. ה“איגרת”, אנו מזכירים כאן, פורסמה בצורת קונטרס ב־1837, והפנייתה אל הנרי קליי, מדינאי מפורסם בארה"ב של הימים ההם, איש־קנטאקי, נועדה, לפי עדותו של המחבר, למשוך תשומת־לב, בייחוד במדינות טקסאס והמערב, שבהן גדולה היתה השפעתו של קליי.


נדפס ב“היום”, 4.1.1969


טקסאס, רחבת־הידיים שבכל המדינות של ארצות־הברית, נתקבלה רק ב־1845 כמדינה ה־28 של ה“איחוד”, וכמדינה שהעבדוּת מותרת בה. קדמה להצטרפות זו תקופה ארוכה למדי של תסיסה מלוּוה אלימות בשטח גופו ושל ויכוח מר ונוקב במדינות ה“איחוד” בכללן, שהפולמוס סביב העבדוּת הגביר את חומרתו. באשר לצד העבדוּת שבפולמוס זה היתה עמדתו של צ’אנינג עקיבה, מסקנית, בלתי־מתפשרת. אבל על רקע הדיונים האקטואליים בציבוריות העברית יש ענין מיוחד במניעים האחרים של התנגדותו להפקעתה של טקסאס מתחום ריבונותה של מקסיקו.

“הגיע הזמן”, קרא, "שנכבוש יצרנו…אחוזת־ארץ לנו שממדיה העצומים דיים לגידולם של דורות, והגיעה השעה שניעצר בדרך הקנין והכיבוש…תוספות קודמות בשטח היה להן צידוק בשל ההכרח למצוא מוצא לאוכלוסי הדרום והמערב. תירוץ שכזה אינו קיים בנידון כיבושה של טקסאס. אין אנו יכולים לספח אלינו שטח זה בלי להפגין ולחזק את השאיפה לעשות את ארצנו אימפריה…

“טקסאס”, הוסיף צ’אנינג והתריס, “היא מדינה שנכבשה בידי אזרחינו; וסיפוחה לבּרית שלנו יהיה תחילת כיבושים שאם לא תעצרם ולא תהדפם ההשגחה לא יפסקו עד שיגיעו אל מצר־דאריין (האיזור שמדרום־מזרח לתעלת־פאנאמה, הגובל ביבשת דרום־אמריקה. עד שם אכן משתרעת שליטתה האפקטיבית של ארה"ב בימינו – א.א.)… טקסאס היא פסיעה ראשונה בדרך למקסיקו”.

“האם דרך מלחמה היא דרך שיגשוגה של ארץ זו?” זעק ההוגה הדגול. “על־ידי שנגייס נגדנו את רגשות המוסר של העולם נכונן את כבודנו הלאומי?… אם יש ארץ המצוּוה ועומדת על השלום, הרי זו ארצנו. השלום הוא ראש עניינינו”. זאת ועוד אחרת: “סיפוחה של טקסאס יעורר בעיות ובחלוקות חוקתיות שאין ליישבן”. ולא אמר די עד שקם כביכול והיכּה על לוח־לבו וסיים: “כל כמה שאני מבקש בכל לבי למנוע את פירודן של המדינות האלו, ואף כי מאורע זה עשוי להכזיב את התקוות הקרובות ביותר ללב ארצי, אף־על־פי־כן נקל לי לקבלו עלי מאשר את קבלתה של טקסאס לתוך הקונפדרציה. סולד אני מסיאוב זה”. (הדגשת המעתיק – א.א.)

מזכיר לכם כמה דברים?

לי כן.

זה מזכיר לי גם, אגב, שלימים העמידה מדינה זו מתוכה פלוני ושמו מר לינדון ב. ג’ונסון, זה נשיאה האחרון של ארצות־הברית. ואילו ה“ברית” עצמה הגיעה מאז למנין 50 מדינות ב“איחוד”, לא 28. האם הוא, או יורש־כסאו, לא הזדמן אף להם להרהר בהקבלות הקונקרטיות המתבקשות בין כמה פרשיות בעבָרה של ארצם לכמה סוגיות מן ההווה של ארצנו־אנו?