אחי הנרגז והמתקומם, אחי הגאה ושֹבע־העלבונות.
אחי האורב לחולשתי וצוחק למשבּתי, השֹמח לאֵידי ומצפה למפלתי.
אחי המיידה בי אבניו למחוץ את רקתי והשֹשֹ לתת גווֹ למכּים, המתעורר מדי־בוקר בתקוה חדשה ועולה על משכבו מדי־ערב בתמהון־לבב ובפחי־נפש.
אחי הנלהב להתייסר, הנושך לתיאבון את בשֹרו במו־שיניו, המתפלש בסבלותיו ומוחיל לרחמי שמיים ולקץ הפלאות, ותוחלתו לא באה ולא תבוא.
אחי ואיש־ריבי, אחי ואיש־חרמי, אחי למולדת ולשפיכות־הדמים, אחי למצוקה והרג, אך גם אחי לעתידות בל־ישוערו!
אחי הנושא עיניו אל ההרים לשאול מאין יבוא עזרו, הלא אתה היודע בסתר־לב, גם אם לא יגלה לב לפה, כי אין לך עוזר ומושיע מלבדי, אחיך ואיש חרמך!
מי כמוך היודע, שלא כמתנבאים על הבמות בעריך ובכפריך ובמושבות אחֶיך מעבר לגבול, שלא כחורשי־מזימות ושואפי־בצע בבירות עולם ולשכות־שֹרד, בחצרות שועים ומלכים ונשֹיאים, שלא כחכמי־ספר מדוּקטרים וכפושֹקי־שפתיים מרוּמקלים, המרביצים תורה מעל קתדראות בתי־אולפן רחוקים וקרובים ובכלי־תקשורת פה בארץ ובמדינות־הים – מי כמוך היודע כי לא מדמשֹק יבוא עזרך ולא מקאהיר, לא מוושינגטון ולא ממוסקבה ולא מוונציה, לא ממכּה הקדושה ולא ולא מרבת־עמון הצבועה, לא מצדאם חוסיין ולא ממועמר קדאפי, לא ממסיתיך במסגדים ולא ממחניפיך בכנסיות ולא מן הסוחרים בפצעיך ובדמעותיך, הלא הם “נציגיך היחידים שאין בלתם”, וראש לכולם אבו־עמאר!
מי כמוך היודע, ברגעי־אמת הפוקדים אותך ודאי יותר ויותר בבואך חדר־לפנים־חדר, כי לא מן המתלהמים בחוצות טהראן תבוא ישועתך ולא משואבי בארות־הנפט בכוויית ובחריין לא מחלפָני ג’דה ואבו־דאבּי, לא מן התן עוטה עור־האריה אשר על נהרות אמנה ופרפר ולא מן התנין המשתכשך ביאור־מצרים, גם לא מן הנשר אשר לחוף הפוטומאק ולא מן הדב שביערות רוסיה!
* * *
ואם עדיין לא יהין לבך לגלות זאת לפיך, הנני ואגיד לך אני בפה מלא, גם אם תאטום אזנך משמוע: רק הצבי־ישֹראל הוא תקוותך, וממנו תשועתך!
כי חרף היד תופסת־הקלע וחרף היד נושאת הלפיד להבעיר, וחרף היד מניפת האלה והשוט. רק בברית־אחים עמדי תיגאל, ורק על הדרך אשר בה תלך עמי שכם־אל־שכם תהיה תפארתך ותפארתי גם יחד!
ואם תשֹכיל אף להביט ולהרחיק ראוֹת ולהגדיל שאוֹף, מעבר לבקעת־המרורות אשר בה אנחנו דשים איש את גו אחיהו, הלא ראה תראה כי יחד נדונים אנחנו לגדוּלה על האדמה הזאת, כאשר גזירת־גורל היא לנו זאת, וכי יחד נגזר עלינו לרומם את הררינו על כל ההרים סביב, למען תהיה ארצנו שֹרתי במדינות, רבּתי בגויים, מימזג גזעים, תל־פיות, גאוות בנים ותפארת אבות, מגדל־עוז לקרובים וברכה לרחוקים.
וידעת כי באחדותה תקוות ארצנו, ובאחוות בניה תאוּשר; וידעת כי מנוס אין לך ממני, ולא לי ממך; וידעת כי אחת הארץ ואין בלתה, גם לי גם לך, וכי גם אם רבות לנו הדרכים לרדת מטה־מטה רק אחת לנו הדרך העולה; גם אם יִרבו מעקשיה וחתחתיה, גם אם יִרבו בה אורבים מפיחי־מדון מבקשי־רעתנו, גם אם חללים ירפדוה – אחת דתנו לעלות בה יחדיו ולהניף במרומיה את דגלנו האחד!
על כן אל תיוואש, אסיר־תקוה, כי עוד שמשנו יעל: שמש אחד גם לי גם לך!
נדפס ב“מעריב” 8.7.1988