בגליון האחרון של “רשת המידע הישֹראלית בנושא המזרח התיכון” – פירסום־קבע שימושי של מרכז־דיין ומכון־שילוח שבאוניברסיטת תל־אביב – מוצאים אנו, בצד ידיעות על פרויקטים טכנולוגיים בערב הסעודית והשימוש במחשבים המצרים, גם חומר מעניין על “פרוייקט האנציקלופדיה הפלסטינית שיצאה לאור בדמשק”. ראוי, כמדומה, להביא את עיקרי הדברים הללו לידיעת חוג נוסף של מעוניינים.
נמצאתי למד, אפוא, שבתום שנת 1974 נחתם הסכם בין “הארגון הערבי לתרבות ולמדע” (ממוסדות־הלוויין של הליגה הערבית) לבין הארגון־לשיחרור־פלשתינה,ובו התחייבות לעריכת אנציקלופדיה על “פלסטין”, שתציב לה למטרה לרכז את המידע השופע הקיים בנושא. בכלל זה ריכוז של עבודות־מחקר ונתונים מהימנים. המגמה היתה להוציא לאור “פירסום מדעי ייחודי, בעל מטרה ספציפית, שאינה מוגבלת בזמן ואינה קצרת־טווח”.
בעקבות חתימת ההסכם האמור אכן החלה פעילות נמרצת לתיכנון “אנציקלופדיה פלסטינית” שעיסוקה בקשת רחבה של נושאים ותחומים בהקשר ה“פלסטיני”: היסטוריה, גיאוגרפיה, כלכלה וחברה, פילוסופיה, אמנות ועוד. בדמשק עומד לצאת עכשיו הכרך הראשון של האנציקלופדיה, ובו שפע מחקרים ומאמרים בצד “נתונים ומסמכים ממקור ראשוני, המנוצלים לא אחת כדי לנסות ולהפריך את הלגיטימציה שבהקמת מדינת־ישראל”.
לאחר “תיכנון טכני־מדעי מדוקדק החל החלק המעשי בהכנת האנציקלופדיה, שבּו הוטל על למעלה מ־200 חוקרים ומומחים להקיף “את כל הקשור בנושא בעבר ובהווה, עם הדגשים בנושא אדמת הארץ ויושביה”. ראשי מדינות וממשלות, שֹרים ואישי־ציבור, כמו גם מוסדות חינוך ומחקר, מרצים ומומחים ב”עולם הערבי" שיתפו פעולה, תרמו ממרצם וכישוריהם, למימון דאגה בעיקר סעודיה, כצפוי וכמובן.
“המידע הנתון” רוכז בשלושה תחומים: נושא הארץ ויישוביה; נושא העם ותרבותו; נושא הבעיה הפלשתינית. החומר נחלק אחר־כך לשלושה כרכים לפי הסדר הבא:
כרך ראשון, כללי, ובו חלוקה לנושאים לפי א"ב. הוא כולל 4 חלקים שכל אחד מהם מחזיק למעלה מ־600 עמוד. (זה הכּרך שהכנתו נסתיימה עתה ואפשר לרכשו במחיר 200$ למוסדות ו־100$ ליחידים.)
כרך שני שיכלוֹל חומר בסיסי מנופּה, שנבחר מתוך למעלה מאלפיים נושאים לצורך עיבוד אינטנסיבי.
כרך שלישי שיכלול נתונים סטאטיסטיים, תמונות ומפות.
האנציקלופדיה באה להבליט את הנושאים הבאים:
פרטים הנוגעים לכל הכפרים הערביים ש“נושלו מיושביהם על־ידי מדינת־ישראל” (בלי להתייחס כלל לריכוזי אוכלוסיה “המונים פחות ממניין תושבים”)
סקירה ממצה על הכפרים הערביים ש“נושלו מיושביהם” לפני קום המדינה.
כלל הכפרים הערביים הקיימים עתה שמספר תושביהם אינו נופל מ־5000 נפש.
רשימת היישובים היהודיים הגדולים שמספר תושביהם אינו נופל מ־20,000 נפש.
שילוב שמות האישים הערביים הבולטים שהטביעו חותמם במהלך ההיסטוריה על “פלסטין” מבחינה מדעית־הגותית ולקחו חלק בניהול מערכותיה.
התפיסה ששימשה השראה לייזום האנציקלופדיה ותיכנונה מסתכמת בדבריו של שלאם ח’יאט, עורכו של שבועון ערבי בשם “תדאמון” (סולידאריות), המופיע בביירות. דברים פשוטים הם אלה, אך ראויים מאד להירשם ולהיזכר:
מבחינה ערבית, אין לראות במאבק עם מדינת־ישראל מאבק מזוין בלבד אלא יש לראותו כמערכה תרבותית ממדרגה ראשונה.
האם גם בישראל רואים את הדברים כך?
היש בכלל בישראל מי שמעריך אל־נכון את הממד התרבותי־הרוחני של המאבק על הארץ ועל יושביה, על האיזור ועל נפשו?
החשובה על שאלות כגון אלו היא, בכללו של דבר, לאו ברור ומפורש.
לא שאין בנו שום איש־רוח, שום איש־צבא, שום מזרחן, שום עובד־מדינה שסוגיה זו נהירה להם, אם מעט ואם הרבה. ודאי גם אין אנו חסרים מומחים־לדבר הבקיאים ב“עמדת הערבים” לתהפוכותיה (ולתהפוכות ראייתם שלהם), ומהם אף מיטיבים להציגה, לפרשה ולנמקה לפנינו ולפני זולתנו (לפעמים אף ביתר כוח־שיכנוע ותוקף־הזדהות מדובריהם של הערבים עצמם), כשם שאין אנו חסרים חלילה מגידים ודרשנים ומטיפים המשכילים לקעקע בהבל־פה את מצודת טיעוניו של כל הדורש רעתם של ישראל, ומכל־שכּן אין אנו עניים בחסידים ואנשי־מעשה שרוממוּת נצח־ישראל בגרונם ומטאטא שלוף בידם להשמיד ולאבּד ולהגלות ולגרש כל מי שקם או עשוי לקום לחרף את מערכות ישראל־סבא, תורתו וערכיו, מורשתו וזכויותיו. ודאי וּודאי שלא מעטים בתוכנו חכמים ונבונים העֵרים לסכנותיו של תהליך עירעור־הרוח והסתחפות־האמונה במדינת־ישראל פנימה, תהליך שהוא עצמו מסימניה ופירותיה של הצלחת־המחנה־שכנגד במערכה התרבותית־רעיונית; ולא מעטים מאלה אף משַנסים מתניהם לעמוד בפרץ.
במשוואת־הכוחות הפיזית־האסטרטגית יש לה למדינת־ישראל כמה וכמה יתרונות חשובים גם מכריעים על הצד־שכנגד. הם שעמדו לה מ־1948 ועד הנה, והם הצפויים לעמוד לה, אולי עד סוף המאה הזאת לפחות. אחד מהם הוא, למשל, יתרון קווי־התחבורה הפנימיים. עוד אחד הוא מידת־שיתוף האינטרסים עם מעצמת־העל האמריקאית. יתרונות נוספים במשוואה זו הם בעלי ממד תרבותי־רוחני מובהק, כגון רמת ההשכלה, איכותו של המערך המדעי־הטכנולוגי, כושר אילתור והמצאה, יכולת ארגונית־מוסדית למיצוי הפוטנציאל המגויס, דפוסי־פעולה דמוקרטיים, מסורות מסוימות של סולידאריות פאטריוטית, וכן הלאה. אף אחד מן היתרונות האלה אינו מוחלט כשלעצמו גם אינו מובטח ממילא. ניצולם האופטימאלי הכולל מוּתנה בחסנה הרוחני של החברה הישראלית.
גורמי־הכוח של המחנה־שכנגד – זה שבכללותו חזקה עליו שיראה בחיסולה של ה“תופעה” הישראלית שלבים־שלבים יעד קבוע ומרכזי, מוקד למאמץ עיקרי, או לפחות משאת־נפש לטווח רחוק יותר – הם לכאורה כבדי־משקל הרבה יותר מאלה העומדים בפועל לרשותה של ישראל, אבל אחדים מן החשובים שבהם נמצאו קיקיוניים למדי וקצתם אף הופכים להיות לרועץ לבעליהם. כוונתי, כמובן, בראש־וראשונה לעצמתם של הערבים בכלכלה העולמית, המתבטאת בחשיבותם כמספקי נפט ומוצריו ובחשיבות כוח־הקנייה ויכולת־המימון שקנו להם בהיקף חסר־תקדים בזכות שליטה מכרעת בשוק הנפט הבינלאומי. עצמה זו, על משמעויותיה המדיניות, נשחקת בקצב מסחרר, כידוע, בעצם הימים האלה – לעיניו השמחות־לאיד של קהל צרכנים המקיף את רוב־רובו של המין האנושי, עשירים כעניים – וקשה להעלות על הדעת שתשוב אף במשהו לקדמותה. גם חומרת השימוש האימתני בנשק הטרור, המקובל על כמה גורמים בזירה הערבית כהשלמה או כתחליף לנשק הנפט והפטרודולר, הופכת לעינינו, בד־בבד עם ניטרולו של אותו נשק נוזלי, זָרָז וצידוק לתגובות צבאיות ומדיניות מכאיבות ולא רק דרבן ותירוץ לפייסנות, התרפסות וכניעה, ואילו “האחדות הערבית הכוללת” של עשרים־ושתים המדינות המאוגדות בליגה הערבית, על יומרנותה ועל סיסמאות־הרהב שלה, מתרסקת יותר ויותר אל סלעי המציאות של פרטיקולאריזם טבעי ומהותי, על כוח־ההתמד וחודי־הניגודים־והסתירות המתפתחים בו מטבע־הדברים, על פסגות השפע והקנאוּת ותהומות המחסור והנחשלוּת המאפיינות כיום את המציאות הבין־ערבית – באותה העת, ולא פעם באותו המקום. המחשה מחכּימה לענין זה, בעצם הימים האלה, היא חוסר־היכולת להיענות ליזמתו של מלך מארוקו באשר לכינוס שרי־החוץ הערביים (בעקבות הפגיעות האמריקאיות במשטרו של קדאפי) וחוסר־היכולת לעבּד סדר־יום מוסכם לוועידת־פסגה; ואפשר שעצם יזמתו של המלך מעיקרה לא באה אלא לחשֹוף את אזלת־היד הזאת.
אבל דווקה חולשות מדכאות אלו של “העולם הערבי” כמערכת של מדינות הן שמחייבות, מבחינתו, השקעה מתמדת בפיתוח “המאבק הפלשתינאי” כתנועה – כמֶלט, כטיח, כפיגום או כחיזוק למראית־עין של אינטרס אחד כולל, משותף, מאַחד, כלפי־פנים וכלפי־חוץ, או לפחות כקלף־משחק מדיני, כמִטרד בטחוני, מוסרי, תעמולתי, דימאגוגי, דראמטי וטרוריסטי.
אפשר ואפשר להתווכח בשאלה אם “פלסטין” היא ישות לאומית, אך לכל הדעות אין היא מדינה. הכוח הלוחם שלה, שהלחימה היא כל עילת קיומו ומסד תובענותו, איננו צבא של מדינה אלא הוא מערך מסוכסך ואמורפי למדי של ארגוני־מחתרת. לפיכך הוא ניתן, עד גבול ידוע, להפעלה מבוּקרת, מווּסתת ומאניפולטיבית בלי לסבך בהכרח מדינות ערביות בסכנה של עימות גלוי ומלא עם עצמתה הצבאית של ישראל. עד גבול ידוע, לפחות, האמורפיוּת של מערך זה היא מעיין־חיים בשבילו, ומכל־מקום היא מסייעת בפיתוח מיגוון מסועף ורוחש־פעילות של קשרים, מקורות־יניקה וצינורות השפעה והשראה; אם תרצו: בחינת מערכת־ביוב תת־קרקעית כלל עולמית.
הנשק הרוחני־האידאי, האידיאולוגי, הפּסבדו־מוסרי של “המאבק הפלשתינאי” כתנועה הופך אפוא להיות, יותר ויותר, ראש־מחץ למערכה גלויה, עתירת־הון, של “יחסי־ציבור”, מצע עתיר־אפשרויות לגיוס אהדה, תמיכה ואפילו כוח־אדם מתוך “העולם הערבי” כמו גם מחוצה לו. בסיועה של פעילות חבלנית מבוקרת נגד ישראל, בתחומי ארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. היא נעשית גם מכשיר אפקטיבי לעירעור חסנה הרוחני של החברה הישראלית.
התגובה הממשית של מדינת־ישראל חייבת היתה להתבטא בהיחלצות מלאה למערכת תרבותית־רוחנית זו – בחינוך ובהסברה, באידאה ובאידיאולוגיה, בתעמולה וביחסי־ציבור – הן בחזית הפנימית, הן בחזית האיזורית, הן בחזית הבינלאומית. אכן, בראש וראשונה חייבת המערכת להתנהל על נפשות דוברי־העברית עצמם, מזה, ועל נפשות דוברי־הערבית, בגבולות שליטתה של ישראל ומחוצה להם – מזה. כי בנפשה הוא.
נדפס בירחון “בארץ־ישראל”, אפריל־מאי 1986