לוגו
שש־עשרה
מיקום ביצירה:
0%

דן תבור נולד בבית העומד בעצם בנינו. בית זה מחוץ לגבול עיר הוא והוא צמוּד אל צלעה של גבעת כורכר חיספסת וגרסתנית. אבא עצמו טורח בו בבנין הבית עם כמה רעים וקרובים ומודעים, ואחרי־כן יקרצף במכוש בכורכר העקשני, והביא אדמת־חמר מעט והקרים בה את הכורכר. פזמונים הוא מפזם בקול גדול ובצהלה ופרחים מעט הוא שותל עם שתילי אשל וברוש. בשעות בין־ערביים תיטול אמא קלחת גדולה מן המטבח ויצקה בה מים מן הברז המגוּשם אשר בחצר ואת השתילים תשקה.

הפרחים מהם ינבטו גם יפרחו ומהם יקמלו, מפני־מה, באיבם. שתילי האילנות עולים יפה.

דן מתיפח מרה ומחלות ממחלות שונות באות עליו לבעבור נסותו ולבעבור חסנו. באחרית הדברים נובט אף הוא ועולה יפה. שלא כשער אבא צהוב הוא שערו, צהוב כקליפת אשכוליות בהבשל. לחייו ורודות־סמוקות הן כעין המשמש הטוב, וקצה חטמו זרוע נקודות־שמש ולענב במוצאי־קיץ ידמה.

בהיות דן בן שלש שנים נולדה לו אחות וקוראים לה תמר והיא תינוקת שקטה מאד. אפס זללנית היא עד מאד, וכאשר לא תבוא על שבעה תשווע רמות. ובהיות דן בן חמש שנים וחצי בקרוב יוליכוהו אל בית־ספר אשר בריחוק־מקום, ולעת ההיא צץ בית רפאלי בקרבת ביתם. ולעת מלאות שבע שנים לדן סוללים כביש ברחובם, ואת גבעת הכורכר הגרסתנית ידיקו עד־עפר. אחרי־כן מופיעה מדרכה ברחוב ובתים קטנים, קטנים כשלהם, יחידי־קומה, יצוּצו פה ושם. אחר מופיע אפילו בית בן שתי קומות ולו מרפסות הרבה, ובבקרים יישמע צלצול פעמונו הקטן של מחלק־הנפט העובר בעגלתו־חביתו, והירקן עובר עבוֹר והכרז בקולו כי אדיר על תגוֹרתו למיניה ולזניה, ולימים מחל גם איש עגלת־הקרח לפקוד את הרחוב בעתות־חום.

ימים ינקופו, ובחצר, בתוך חצר תבור, נתקעים עמודים של גדר, ופועלים באים וגודעים שלושה עצי־אשל מצלים, והם נוקבים וחופרים באדמה. ודן עצוב מעט, כי אף אם בן עשר הוא כבר, עדיין ייחר לו על כי יגדעו את האשלים ההם. מלבד זאת עצוב הוא גם מפני שרוחה של אמא נעשתה נכאה ואת אמא הוא אוהב. רוח אמא נכאה באשר “כל הענין” הוא למורת־רוחה. רוצה היא “לחיות בשקט”, אין היא רוצה “להתעשר”, והיא חושבת כי “בכלל נעשה פה רועש מדי”. כל זאת היא אומרת לאבא בשעה מאוחרת בלילה ודן שומע באשר ער הוא ולהרדם לא יוכל ובאשר סמוך כתלו אל כותל המטבח. ואבא משיב לה כי “היא אינה יודעת מה היא רוצה”, וכי “יש לה מושגים שמלפני המבול”, וכי “אם ישמע בעצתה כי אז יהיה עליו לעבוד כמו חמור עד סוף ימיו בעוד אשר ‘כל העולם’ יהיו מטיילים במכוניות פרטיות”.

ואחר־כך מופיע איזה אדם אשר שמו בורשטיין או בדומה לזה ועברית כמעט אינו יודע, ולו מקל שחור ודק וספיח־זקן סומר ושניים של זהב, והוא שותת זיעה תמיד והוא נעשה נכנס־ויוצא במעונם. והוא מכרכר סביב אבא, ואבא יש אשר ישיב לו כרכורים על כרכוריו, ואמא תגיש מי־לימון ומי־סודה וענבים מן המקרר הקטן ואחר תפרוש אל המטבח ותתקן גרביים או תצא אל הגינה לטפל שם בשיחים. והיא מטפלת בהם כאשר לא טיפלה בהם עוד מעולם.

ערבל של בטון מופיע וסואן במחצית המגרש המכורה וקירות של לבנים ניטיים. פועל נופל ומכונית צחורה תסיעהו מן המקום. לסוף יכּוֹן בנין איתן ושגיא בן שלש קומות ולו מרפסות אין־מספר, והוא מתמלא אנשים ונשים וטף וזקנים. וביתם, ביתם של דן ואבא ואמא ותמר, כמו כלימה מדוכדכת תעטפהו. ואבא קונה אופניים לדן. ודן חושב בלבו שבכל־זאת “זה לא היה כדאי”. ואבא קונה לאמא חלוק רקום של משי ומעיל יפה וגם אמא חושבת ש“זה לא היה כדאי”, בכל זאת. ואבא קונה לעצמו אופנוע ורוחו טובה עליו, והוא חושב שזה היה “כדאי וכדאי”.

בימים בהם הולך לבו של תבור אחר עליזה כבר אין הבית הקטן בוֹש בפני הבית הגדול, כי על כן הוא עצמו גדול הוא כבר גם חדש הוא ומבהיק משכנו, ואנטינה גאיונה של ברזל יש לו על גגו, ובחצרו יש ברושים גבוהים ואשלים מצלים מימים משכבר אשר כמותם טרם יהיו בחצר הבית הגדול השכן. ואבא מקים לו בית חרושת קטן למרצפות ולבלוקים־של־בנין ועד האחר־בלילה יחשב חשבונות. ואבא קונה לו מכונית פרטית קטנה ובשבת אחר־הצהרים יקח את הילדים והסיעם לרמת־גן או לחולות אשר מדרום ליפו. רק אמא נשארת בבית. לבושה נאה ושערה עשוי, אולם ברגיל אין היא מרגישה עצמה בטוב ושמחה אין בה: אכן גם אבא לא תהי עוד שמחה בלבבו.

כאשר מתאהב דן תבור בעליזה – חמש־עשרה הן שנותיו במספר. מרבה הוא לקרוא בספרים ונדמה לו, כי יודע הוא את העולם רב־יתר משידעוהו אנשים מבוגרים רבים, ומשידעהו אבא, למשל. באמת יודע הוא את העולם מעט פחות מכפי שנדמה לו, אך עם זאת אמת כי יש לו טביעת־עין והבחנה בבני־אדם, אפס אלו דווקה לא מן הספרים באו לו. דן סבור כי יעוּד הוא לעשות דבר בחיים, ואין זה חשוב אם טרם ידע כלל מה המעשה אשר יעשה.

דן מתאהב בעליזה עקב אשר בן חמש־עשרה הוא והיא אף היא בגילו ועקב אשר לומדים הם באותה הכתה בגמנסיה ועקב אשר ריחות ההדר מתמרים מן הפרדסים אשר למזרח ועקב אשר ראה פעם דרך־מקרה את כתפיה בהחשפן ומחנק קם אז בגרונו וברכיו כמו נהיו חלולות ועיניו התלחלחו, ועקב אשר צמת שערהּ של עליזה כבדה ושחורה וגווה חמקמק ותמיר, ומפני אשר בכלל אי־אפשר לו שלא יתאהב, ומפני עוד כמה וכמה טעמים – חשובים פחות וחשובים יותר.

לעת הזאת ערמוני הוא שערו של דן ופלומת שפם קלושה מבצבצת מעל לשפתו העליונה וחטטים יפציעו במצחו. רק לחייו עודן ורודות־סמוקות כעין המשמש הטוב. כאשר היו בפעיטותו, ועיניו אפורות הן במאד, ודן סבור כי חודר הוא מבטן גם נוקב. רגליו ארוכות וצנומות כתרנים שנים וגבו זקוף ויהיר.

בוז ושאט שופעת יהירותו. מעצמו מובן כי בז הוא לרעיו־ללימודים ואת מלמדיו הוא שואט, וכן יבוז לכל דרי הבית על נשיהם וטפם ושאונם והמונם. ולאחותו לתמר בז הוא על אשר טפשונית היא ועל אשר נבצר ממנה להבין דבר ורק מתלחששת היא כל הימים עם חברותיה הטפשוניות כמוה ומשחקת עמהן משחקים של־תפל. ואת אביו ישאט על כי סבור הוא כי הכסף יענה הכל, ועקב היותו בהול על ממונו ועל רווחיו, ויען אשר את אמא יצער, ויען אשר אין הוא עשוי להבין דברים אשר הם – ורק הם – חשובים באמת, ויען אשר חורש של משאות־נפש אשר גדל היה, כמדומה, אי־פעם בלבבו, הקרח הקריח כליל.

אפס את אמו יאהב דן. וסבור הוא כי יאהבנה בעיקר בעבור אותה עצבות אשר בלבבה. סבור הוא דן כי כל איש אשר יש עצבות בלבבו זכות־יתר לו בעולם וחשיבות־יתר לו. כי הלא אם ייעצב אדם הן יש טעם לעצבותו. ורק הדברים אשר הם חשובים באמת יביאו לידי עצבות.

ככל אשר יוסיף דן תבור לאהוב את עליזה כן ירבה לאהבה, אף כי יש אשר יהי לבו מר בו עליה ועתים ממלאה היא אותו יאוש בקלות־דעתה. אהבתו אליה גוברת והולכת, ועם זאת יש אשר יביאנה עד־בכי. את ראשה היא סומכת על ברכיו המגולות ודמעה היא משירה עליהן, וכתפיה רותתות. או אז יאהבנה שבעתיים ואת שיניו יהדק לבלתי השמיע דברים נרגשים מדי אשר אמיתם פחיתוּת בה לאיש.

הקיץ עובר ושוב יבוא החורף. עליזה יושבת בבית בן דירה אחת בקצוּוי העיר, בשפולו של רחוב ארוך מרחובות העיר. בחצר הקטנה עומד הבית והוּא מוקף ברושים חדוּדים ואשלים מצלים, ממש כאשר היה הבית הקטן אשר לדן תבור בשכבר־הימים, ושיח של בוגנויליה מטפס על כותל החזית הצהוב. אל שדות ואפרים ואל פרדסים וגבעות נשקף הבית הקטן ובלילות עוד תישמענה בו יבבות תן ודנדוּן שעון־הכנסיה של מושבת הגרמנים יישמע בו בדמי הלילות. עוד מעט, מהרהר דן בקדוֹר רוחו, יימתח כביש על־פני רגבי השדות אשר מנגד, והבית הקט, המרוֹעף ולפוּת־הבוגנויליה, יצמיח אף הוא קומותיים ושלוש על גגו.

בא החורף ונטפי מטר נתלים בעפאי הברושים אשר בחצרה של עליזה. שמים אפורים גוהרים על גבעות שבאופק והכביש השזוף מרוטב וממורק למשעי. רכוּבים על אופניהם יוצאים דן ועליזה חוצה־לעיר. את הטיול הציע דן, יען אשר עודו אוהב את עליזה גם אוהב, ועליזה נענתה לו יען אשר עתה תכשר השעה להגיד לו כי לא עוד תאהבנו.

רוחם טובה עליהם ועליזה רוחה טובה עליה במיוחד, שכן נראה לה כי“ניתוק־יחסים” ו“משבר” ודברים כיוצא־באלה יאים הם לה והם חיזוק ואישור לבגרותה, אף הוֹסף יוסיפו על בגרותה. דברים אשר כאלה “חוויות” הם וכל אשר חוויותיה מרובות אף בגרותה מרובה. אין עליזה רעת־לב גם גחמנית איננה. אין היא כי אם נערה בת שש־עשרה אשר לא תדע את נפשה ואשר אחד בחור מגוּדל בן תשע־עשרה, אשר חזהו בולט ואופנוע לו גורר־“סירה”, נתן בה את עינו וגילה לפניה דברים, אשר טרם ידעתם עד הנה.

אצל חלקת בּוּר חוֹלית אשר בינות לפרדסים הם מתעכבים ואת אופניהם משעינים הם אל משוּכת שיטים ועל החול הטחוב והמדשיא יתפרקדו. דן מחווה דעתו כי נפלא הוא לטייל ביום אשר כזה, ועליזה לא תענהו.

דן סומך ראשו אל ראשה של עליזה ואת כפה יטוֹל והניחה על חזהו ואת ידו ישעשע באצבעותיה. ועליזה שחה אליו מעט ואת עיניה היא נושאת אָפקה והיא אומרת לו כּי לא תאהבנו עוד. סבורה היא כי גדול הדבר אשר אמרה וכי משמעות גורלית לו לדבר הזה. סבורה היא גם כי יפה אמרה את אשר אמרה.

כפו של דן נחה על כפה. הוא אינו מוסיף להחזיק עוד באצבעותיה ידו האחת תולשת מן העשב ועיניו יוצאות לדלוק אחר ענן אחד כחלחל ופורח. שיניו מתהדקות, והוא שואל: “מזמן”?

עליזה מהרהרת מעט. את צמתה השחורה היא נוטלת והיא מטפחת בה על סנטרה. דברים היא זוכרת ותמונות עוברות לנגד עיניה. והיא עונה: “לא, לא מזמן”.

דן יושב שפוף וזרועותיו חובקות את ברכיו. “אינני רוצה להכאיב לך”, אומרת עליזה. “אני יודע”, משיב דן ביבש, ומוסיף: “וגם אין זה מכאיב לי. זה דבר רגיל, ואני חושב שזה קורה תמיד”.

עליזה אינה חושבת כי מעמד זה אשר בו הם נתונים ואשר אליו הגיעו “יחסיהם” יש בו דבר מן הרגיל ומן השגוּר. גם אין היא סבורה כי את דעתו האמתית בענין זה השמיע דן. מתרעמת היא, אך לא תאמר דבר. בגודל־לבב היא מהרהרת: “כואב לו לדן, אך הוא רוצה לצאת בכבוד. בבקשה”.

דוּמם הם חוזרים העירה. הוא ריקנות בתוכו, והיא אכזבת־מה היא חשה על שה“גמר” יבש היה כל־כך. סוף־סוף – היא מהרהרת – הלא אהבנו זה את זו תקופה ארוכה, ובאמת, ובחום, וסוף־סוף הלא היטב חרה לו הדבר לדן – והוא… ככה, סתם…

בדד רוכב דן על אופניו לביתו. נוכח עגלת־הלחם אשר סוסה שוצף־דוהר הוא מישיר ומדמה הוא כי ייטב לו מאד אם יירמס בפרסות ובגלגלים. הישר יישיר מול פני הסוס, אך בהיותו סמוך אליו ממש נטה את האופניים הטיה חדה לפאת המדרכה. איזו עוברת־אורח כבדת־בשר מושכת בכתפיה והעגלון הזקן מפטיר קללה בלשון־לועז. דן מחייך חיוך תמהונים, ושש־עשרה שנותיו, כבדות־פליאה וסתומות־פשר, מתקפלות בחיוכו.