דברים בועידה העולמית השלישית של ברית הצה"ר

וינה, 28־26 בדצמבר 1928

בועידה העולמית השלישית של ברית הצה"ר הונחו לראשונה היסודות לתכניתה הכלכלית והסוֹציאַלית של התנועה: הוגדרו תפקידי הקרנות כמכשירי־סיוע ליזמה הפרטית ונקבע עקרון הבוררות הלאומית כדרך הפתרון לניגוד מעמדות בתקופת הבנין.

 

נאום הפתיחה    🔗

המושג מדינה עברית מורכב משני יסודות: רוב יהודי באוכלוסים והגדרה עצמית לארץ.

מובן מאליו, כי “רוב” אינן פירושו דיכּוי המיעוטים, ו“הגדרה עצמית” אינה מונעת את האפשרות שהארץ תצטרף לאיזו פדרציה, למשל אל הקיסרות הבריטית. אבל רוב יהודי והגדרה עצמית של ארץ־ישראל, לאחר שיגיעו לרוב זה, מהווים יסודות מוחלטים במטרתה הסופית של הציונות. זוהי כוונת סיסמתנו בדבר “המדינה העברית”. זו היתה גם הפּרוֹגראַמה המקורית של התנועה הציונית. וזו גם משמעוּתה הפנימית האמיתית של הצהרת־בּאַלפור.

אבל ארץ ישראל מתנהלת בניגוד למטרה סופית זו. וכאן אָפייני לא רק יחסה השלילי של האַדמיניסטרציה המקומית, המתבטאת בסגירת העליה ובמאורע ליד הכותל המערבי: – עוד חשובה מאלה דרך־פעולתה של הממשלה בשאלות כלכליות. בשטח זה מעכבת היא ביודעין את ההתישבות היהודית. ולכן דורש הצה"ר הקמת “משטר התישבותי”.

אבל גם התנועה הציונית מתנהלת בניגוד לאינטרסים של מטרתנו הסופית. זה שנים רבות ניכרת במוסדות המנהלים של התנועה שאיפה להסתלק מרעיון המדינה העברית. מגמותיה האנטי־ציוניות של ממשלת ארץ־ישראל זוכות לדברי סניגוריה שיטתית – ואפילו לדברי הצדקה! – מצד הצמרת הציונית. וחשובה עוד יותר העובדה, כי מדיניותה הכלכלית של ההסתדרות הציונית גילתה עד עכשיו חוסר־אונים מוחלט. היא לא ידעה ליצור שום תנאים משקיים לצרכי עליה והתישבות בריאה. היא סייעה להתפתחותו המוקדמת מדי של רעיון מלחמת־המעמדות בארץ. ולמרות הישגיהם היוצאים־מן־הכלל של החלוצים בארץ, – של כל החלוצים, בעלי־הון, פועלים ואינטֶליגנציה – הגענו בדרך זו למשבר בהתישבות.

אמנם, השפעתם המתמדת של הצה"ר ושל הישוב עוררה בשנים האחרונות בחוגים הציוניים שאיפה לבדק שיטותינו המדיניות והכלכליות. גם ממשלת ארץ ישראל נאלצה לוותר כמה ויתורים – ביחוד בשטח ההגנה על החרושת. ובכל־זאת רחוקים אנו עדיין מרחק רב מאד מן “המשטר ההתישבותי” בארץ ישראל. ועל התגלות המצפּוּן הציוני מאיימת עתה סכנה גדולה, בגלל התכנית “להרחיב” את הסוכנות היהודית, שלפיה יהוו הלא־ציונים 50 למאה של מוסד זה, המייצג את הציונות בפני הממשלה הבריטית.

חובתו של הצה"ר היא ללחום מלחמה נמרצת בתכנית זו, כי זוהי סתימת הגולל על הקונגרס הציוני העולמי, אשר נוצר בידי הרצל, ואין זו אלא הסתלקות מן היסודות הדימוקראַטיים והלאומיים של התחיה העברית. ביוקר רב תעלה להסתדרות הציונית ההסתלקות מן היסודות הללו.

אך אין פירוש הדבר, שהרביזיוניסטים יעזבו את ההסתדרות הציונית העולמית, אם “הרחבת” הסוכנות תיהפך לעובדה. להיפך, גם במקרה זה נוסיף להלחם לחידוש ריבונותו של הקונגרס הציוני העולמי. וכן אין בדעתנו לפגוע בזכויותיה של ההנהלה הציונית בשטח הפעולה המדינית. אך זו זכותו וחובתו של הצה“ר, להסביר לדעת־הקהל בבריטניה ובעולם התרבותי כולו, מה המצב האמיתי בארץ ישראל ומה הם האינטרסים האמיתיים של המפעל הציוני. והצה”ר יוסיף למלא את תפקידו זה באמצעות מוסדות מתאימים.

הצה“ר רוחש רגשות כּנים של ידידות וכבוד לתושבים הערביים בארץ ישראל. במדינה העברית שתווצר צריך לשׂרור שויון־זכויות אמיתי ומלא של כל העמים היושבים בארץ. אבל דחיה גלויה ומוחלטת דוחה הצה”ר כל דבר המניח לערבים זכות־ויטוֹ לגבי העליה ולגבי הגשמת הציונות. לכן מתנגדים אנו התנגדות גמורה לכל נסיון ליצור בארץ ישראל, לפני השעה הנכונה, מוסדות פּאַרלאַמנטאַריים או פּסבדוֹ־פּאַרלאַמנטאַריים – כל עוד לא הגיע נחשול העליה ההמונית למלוא התפתחותו. מאותה סיבה – כדי לשים לאַל את ה“ויטוֹ” העברי בצורתו החמרית הגסה – תובעים הרביזיוניסטים, שבארץ תתקיים חטיבה צבאית עברית בעלת היקף מספיק.

בשטח הסוֹציאַלי עומד הצה“ר על הבסיס ה”מוֹניסטי" בתפיסת הדרך והתהליך של בנין הארץ. בתקופת ההתישבות צריכים כל האינטרסים המעמדיים – אפילו הם בפני עצמם מוצדקים – להרכין את ראשם ולהדחק מפני האינטרסים של בנין המדינה העברית, כי אלה בלבד צריכים להיות האינטרסים העליונים והמכריעים. במקום מלחמת־המעמדות צריכה לבוא בסכסוכים מעמדיים שיטה אחידה של בוררות לאומית, ויש להגשימה על־ידי רשת שלימה של מוסדות בוררוּת – מרכזיים ומקומיים.

 

פעולותיה המדיניות של ברית הצה"ר    🔗

במסיבות הקיימות אין לפגוע בזכות־היחיד, אשר ניתנה בצדק להנהלה הציונית, לפעול בשאלות של מדיניות־חוץ ציונית. ייצוגה של הציונות כלפי־חוץ, המשא־ומתן עם אנגליה ועם חבר־הלאומים, יכולים וצריכים להמצא רק בידי המוסד המנהל העליון של התנועה כולה. בשאלות אלה לא תוכל שום מפלגה לפעול פעולות עצמאיות.

אבל, הכשרת האוירה הפוליטית, הפעולה התעמולתית, הפעולה האינפוֹרמאַטיבית גרידא בחוגים החברתיים בבריטניה – כל אלו הן מחוץ לתחומן של זכויות־היחיד הנ“ל, הנתונות להנהלה, והצה”ר חייב ליצור מגע הדוק ביותר עם אותם היסודות בעולם הפוליטי של אנגליה, העשויים להכריע להצלחה או לכשלון כל פעולה מדינית. לשם כך חייבים אנו, קודם־כל, לשרש את כל הדעות הכוזבות, שנתקשרו באנגליה עם הרעיונות ועם הפעולות של הצה"ר – בעיקר תודות לפעולתם החרוצה של חוגים ציוניים רשמיים.

הציבור האנגלי, ויחד עמו האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ישראל, נתונים עדיין תחת השפעתן של דעות כוזבות אלו. ואגדה זו צריכה להעקר משורש. הועד המרכזי של הצה"ר פנה בשעתו אל ההנהלה הציונית וביקש ממנה שתבהיר בחוגים הרשמיים בלונדון את כל חוסר־הטעם שבחשדות הללו. ההנהלה הסתלקה מצעד זה והניחה לרביזיוניסטים עצמם שידאגו לכך.

כל פעולה מדינית רצינית דורשת הכנה יסודית מוקדמת. בשטח זה אין ההנהלה הציונית עושה מאומה. ודוקא משום כך חייבים הרביזיוניסטים לעסוק במלאכה זו במרץ רב.

מכאן נובע ההכרח לקיים בלונדון ועדה פוליטית קבועה. כמובן, יש לתחוֹם תחומים מסויימים לפעולותיה של ועדה זו, ותפקידיה אינם צריכים להתערב בתפקידי נציגותה של ההנהלה הציונית בפני מוסדותיה הרשמיים של מעצמת־המאַנדאַט. הגדרת התחומים האלה ניתנה בבהירות מספקת בהתיעצות הועד המרכזי שלנו בברלין בחודש יולי: להנהלה הציונית תשאר זכות־יחיד להגיש למוסדות הממשלה ולחבר־הלאומים תביעות ממשיות, בקשות בשאלות מסויימות. מציע אני לועידה כי תאשר את החלטות ברלין.

עתה אעמוד על הקמת האגודה להגנת האינטרסים המשפטיים של הישוב העברי בארץ לפני בתי־הדין האנגליים. השלמה הגיונית לפעולת האגודה הזאת בארץ־ישראל היא האגודה “זכותנו, בע”מ" שנוסדה על־ידי הרביזיוניסטים בלונדון. הסניף בלונדון אינו אלא הסניף הרביעי של “זכותנו” – אחרי הסניפים שהוקמו בתל־אביב, בחיפה ובירושלים.

ברור לחלוטין, משום־מה יש הכרח באגודה ממין זה. הישוב העברי בארץ מתרגל בהדרגה לראות את הפגיעות שהאדמיניסטרציה האנגלית פוגעת בזכויותיו היסודיות כמעין רע הכרחי, שאין להמנע ממנו. חסרה כל פעולת־נגד נמרצת; אין כל מלחמה לזכויות. מאדישותו זו של הישוב בארץ נשקפת סכנה גדולה מאד. היא מסייעת לשחיתות בקרב הפקידות הארצישראלית ומניחה לכל פקיד קטן לעשות כראות־עיניו ללא חשש לעונש. שחיתות זו כבר הגיעה לכך, שכל לבלרוֹן יודע כי לית דין ולית דיין, ורואה את עצמו כמושל בכיפה. ההנהלה הציונית בארץ ישראל ממעטת מאד להתעניין בהגנה על זכויות־היסוד של הישוב העברי. יצירת “זכותנו” היתה לפיכך שאלה של הכרח חיוני.

למזלנו מתנהלת ארץ ישראל, בסופו של דבר, לא מירושלים אלא מלונדון. עם כל עצמאותה של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ, מובילים כל החוטים המשפטיים בכל־זאת לאנגליה. ולשם טיפול יעיל בבתי־הדין האנגליים יש צורך שתהא קיימת בלונדון נציגות קבועה של האגודה “זכותנו”. לפי הרכּבה של “זכותנו”, זו אגודה בלתי־מפלגתית בהחלט, והיא מטפלת בהגנתם של כל המעמדות וכל החוגים בישוב העברי בארץ. שלשה רבעים מבין עורכי־הדין הלוקחים חלק בעבודת האגודה אינם רביזיוניסטים.

במהותו של הישוב העברי בארץ שוררת סתירה פנימית עמוקה. מצד אחד מופיע הישוב כחלוץ הפעולה הלאומית בארץ. הגנת האינטרסים שלו נתונה להלכה לסמכותה של ההסתדרות הציונית. אבל יחד עם זה נוצר ניגוד מתמיד בין המצב הכללי הזה לבין חיי המציאות, לבין צרכי היוֹם־יוֹם.

הישוב שבארץ הריהו קודם־כל – בני־אדם, אזרחים של ארצם, ובתור שכאלה יש להם אינטרסים מיוחדים משלהם, שלעתים אינם מזדהים לגמרי עם האינטרסים של הציונות העולמית. יחד עם זה מוטלת על הישוב בארץ אחריות כבדה לתנועה כולה. והאחריות איננה מוסרית בלבד, היא גם אחריות חמרית. סגירת בית־חרושת בארץ גורמת, כמובן, לרגשי צער ודאגה בלבו של כל ציוני בכל רחבי העולם. אבל בארץ ישראל כרוך מאורע ממין זה לא רק ברגשות. כאן כרוך הוא בשאלת פת־לחם לעשרות ולמאות פועלים ומשפחותיהם ובהפסד הון רב בשביל בעל המפעל. הוא הדין, ואולי גם ביתר חריפות, בסכנה של פּרעות בארץ. בלבנו, היושבים בגולה, מעורר רגשי אֵבל עמוקים כל יהודי שנפל קרבן ושעלול ליפול. אך בשביל הישוב – הרי זו שאלת חיים ומוות למאות קרובים וידידים. לפיכך, אין לדמות את האחריות הרובצת על יהודי בארץ לאחריות הרובצת על אחיו בגולה. היהודי בגולה אינו נושא אף כדי אחד למאה מן העומס המוטל על תושב של ארץ ישראל.

ופרטי השאלות היומיומיות בארץ מהווים בעקיפין גם בעיות ציוניות כלליות. בשאלות אלו כרוכות כל אפשרויות ההתישבות בארץ, ולכן כרוך בהם גם גורל תנועתנו כולה. הגנת האינטרסים של הישוב מזדהית איפוא עם האינטרסים של פיתוח ההתישבות – עם החיונית ביותר שבשאלות הציוניוֹת.

ההסתדרות הציונית אינה עושה מאומה, כדי לסייע בידי הישוב במלחמתו לזכויותיו. גם הועד הלאומי אינו ממלא בכך שום תפקיד. ומכאן נובעת התארגנותו העצמית הטבעית של הישוב, – ההתגוננות האינסטינקטיבית של היסודות הפעילים ביותר שבקרבו.

יחס כעין זה קיים גם בין פעולת הרביזיוניסטים שבארץ ישראל לבין הרביזיוניסטים אשר בגולה. גם כאן מתגלה הניגוד בין צרכי החיים היומיומיים בארץ ישראל ובין השאיפות המפלגתיות הכלליות של הצה“ר העולמי. גם כאן שוררת אותה סתירה ישנה בין הרעיונות הלאומיים הכלליים לבין צרכי הפוליטיקה המקומית – “עבודת־ההווה”. מכאן נובע ההכרח להעניק לברית הצה”ר בארץ ישראל מידת־מה של אבטוֹנוֹמיה. מדיניותם של הרביזיוניסטים הארצישראליים אינה יכולה ואינה צריכה להתנהל על־פי צו מצד מרכזי המפלגה באירופה.

הרביזיוניסטים מקדישים את תשומת־לבם לכל השאלות החיוניות של התנועה הציונית, אשר ההנהלה הרשמית אינה מקדישה להן שום תשומת לב. לשם הגנה על זכויותיו החוקיות של הישוב נוצרה עתה האגודה “זכותנו” בארץ ישראל ובלונדון. ומשוכנע אנכי, כי במשך הזמן תנצל ההנהלה עצמה את המכשיר הזה, בדיוק כשם שהשתמשה בכל הנימוקים הרביזיוניסטים בקשר למאורע ליד הכותל המערבי.

לצערנו, השתמשה ההנהלה רק בנימוקי הרביזיוניסטים, אך במעשיהָ הפוליטיים נעצרה בחצי־הדרך. לאחר שאספה את כל החומר הדרוש לאוֹפנסיבה פוליטית אמיתית, הסתפקה ההנהלה בפעולה אינפוֹרמאַטיבית בלבד והסתלקה לחלוטין ממלחמה פעילה לזכויות הציונות והישוב. התוצאה היתה – “הספר הלבן” הידוע על הכותל המערבי.

אני מציע:

1. לאשר את ההחלטות המדיניות א' וב' של ועידת הצה"ר בפאריס בדבר פעולה פוליטית עצמאית, וכן את הפירוש שניתן בברלין להחלטות הללו.

2. להקדיש תשומת־לב מיוחדת להקמת ועדה פוליטית קבועה בלונדון.

3. לאשר את התקנון של ”זכותנו"

 

בויכוח    🔗

בויכוח הכללי בועידה התנגד מאיר גרוֹסמאַן להענקת אבטוֹנוֹמיה רחבה מדי לברית הצה"ר בארץ ישראל.

ר. ליכטהיים סיפר בויכוח, כי במרכז ציוֹני גרמניה הראו לו פּרוֹטוֹקוֹל של ועדת חקירה מטעם עירית תל־אביב, ובו נאמר, כי חברי בית"ר השתתפו בתל־אביב בהתנפלות על אסיפת דוברי יידיש.

מצטער אני, שיש החוזרים כאן על בדותות שבפי מתנגדינו. ודאי, האינפורמציה שלנו מארץ ישראל עודנה גרועה מאד. ועוד פעמים רבות תצטרכו לשמוע כל מיני דיבות עלינו – שאנו הולכים לארץ ישראל כדי לגזול מן הערבים את שׂדותיהם ואת בתיהם, שאנו אויבים לאנגליה, ועוד דברי־הבל ממין זה. דורש אני מכם, שתתיחסו אל הפּרוֹטוֹקוֹל, שהזכיר ליכטהיים, כאל דבר הבדוּי מן הלב. מעולם לא היתה ועדת־חקירה מטעם עירית תל־אביב, והוועדה המוזכרת נטלה לעצמה בפשטות את התואר הזה. לאחר זמן הכריז ראש עירית תל־אביב, כי ועדה זו איננה עירונית. ומסקנותיה של ועדה זו – שקר וכזב. אינני בא לדון כאן בשאלה, אם טוב ואם רע עשו אלה שהשתתפו בהתנגשות באותה אסיפת דוברי־יידיש. אם טוב עשו – אין אנו תובעים את התהילה לעצמנו, ואם רע עשו – אין לנו חלק במעשה זה. בהתנפלות השתתפו 65 איש, וביניהם היו 6 חברים של “ברית תרומפלדור”, אך שום איש אינו רשאי לומר כי ל“ברית” יש חלק בענין זה.

מלבד זאת, בארץ ישראל מתיחסים לענין כולו אחרת מאשר אתם מתיחסים כאן. הארגון, שבאמת השתתף בענין זה, רכש אחרי־כן הרבה חברים חדשים. בארץ ישראל חושבים ומרגישים אחרת. שם שומרים בקנאות על האוצר – על הלשון העברית –, שהממשלה קשרה עליו מלחמה אכזרית וקטנונית. רק דבר אחד יכולים התושבים היהודים להעמיד נגד לחץ הממשלה: להשליט את העברית שלטון בלתי־מוגבל בחיים הציבוריים. כל פגיעה בשלטון זה מנצלים נגדנו. מכאן – היחס הקנאי הקיצוני לכל דבר הקשור בשלטון הלשון העברית.

ואנא, זכרו את הכלל הזה: לא תמיד יכולה הסתדרות הצה“ר העולמית לשאת באחריות למה שמתרחש בארץ ישראל. לפיכך אין להמנע מן השאלה בדבר אבטוֹנוֹמיה מסויימת להסתדרותנו בארץ ישראל. דרך שלישית אין: או שעלינו לפרק את ברית הצה”ר ואת “ברית תרומפלדור” בארץ ישראל, או שעלינו לקיימן ולהעניק להן אבטוֹנוֹמיה מסויימת.

ליכטהיים וגרוֹסמאַן תובעים שיוּתווּ תחומים ברורים ומדוייקים לפעולה המדינית העצמאית של ברית הצה“ר. אך קשה מאד, כמעט אי־אפשר, לתחוֹם תחוּמים כאלה. ציירו לעצמכם, כי תקראו ב”טיימס" את הודעתו הרגילה של המוסד הציוני העליון, כי “המצב בארץ ישראל מניח את הדעת”. מה תעשו אז? תבואו אל המיניסטר וּתספרו לו את כל האמת על מצב הענינים כהווייתם. אבל אז יגידו, כי פועלים אתם בניגוד למדיניות ההנהלה, כי מפירים אתם את החזית המאוחדת. ואין לחשוש מפני כך. כל האומר “אלף”, צריך לומר גם “בית”. אם רוצים אתם שדבריכם יישמעו באזני החוגים הקובעים את המדיניות הארצישראלית, הרי, לצערי, אין בפניכם דרך אלא לפרוץ חזית זו, המכונה מאוחדת.

בתורת אוֹפּוֹזיציה, ואוֹפּוֹזיציה בלבד, סיכויינו לנצחון קלושים. בתנאים הקיימים קשה עד מאד לכבוש את הקונגרס בדרך רגילה. בהסתדרות הציונית הגדולה ביותר, באמריקה, אין בכלל בחירות; שם ממנים את צירי הקונגרס. וכאשר דרשנו, שתערכנה בחירות, השיבו לנו: הכניסו תחילה 10.000 דוֹלאַר. אך, מובן שסכומים כאלה לא היו למפלגת הצה"ר החלשה. מסיבות שכאלו לא כבשנו את הקונגרס, למרות שכל הנואמים בקונגרס נשאו נאומים רביזיוניסטים ורוּבּוֹ של הקונגרס סיגל לעצמו את רעיונותינו. בהסתדרות הציונית תפקידה של האוֹפּוֹזיציה תפקיד בלתי־פורה הוא ועָקר. ואנו לא לכך נוצרנו. חייבים אנו לנהל פעולה עצמאית בכל השטחים, – ככל שתהיינה ההגבלות אשר תטילו עליה. רק בדרך זו נוכל לנהל אוֹפּוֹזיציה יוצרת, להוכיח, כי יודעים אנו לא רק לחשוב יפה, אלא גם לפעול נכון.

עובר אני אל השאלה בדבר מדיניותו העצמאית של הישוב. גם גרוֹסמאַן מכיר בעצמאות זו, – בתחומים מסויימים בעלי אופי מקומי. אבל בארץ ישראל כרוכה כל הופעה מקומית בענינים פוליטיים־כלליים ובסופו של דבר מוליכה היא ללונדון. אם פונים בתלונות או בתביעות אל פקידים מקומיים, משיבים הם: צדקתם, אבל יושבים אתם בארץ מיוחדת במינה, שבה נשקפת בכל שעה סכנת מהומות, וממשלתה אינה מתכוונת להוציא הוצאות רבות לצרכי בטחון. מה איפוא עלינו לעשות בארץ ישראל? לשתוק? לסבול? ואם מחר תקום סכנת פרעות, מה יהא אז? כלום גם אז עלינו לצפות להתערבות ההנהלה, ויחד עם זה לדעת, שלעתים קרובות אפשר למנוע את הסכנה על־ידי צעדים נמרצים בעתם בלונדון ולהציל כמה נפשות יהודיות ונפשות ערביות רבות –? ואם ההנהלה הציונית אינה עושה מאומה, הרי זו זכותו וחובתו של הישוב עצמו.

גם בשאלה זו אי־אפשר לתחוֹם תחומים מדוייקים. יש צורך בהסכם. ומאמין אני, שנמצא את הדרך לתאֵם את ההשקפות השונות בשאלה זו.

 

נאום הנעילה    🔗

ראשית, ברצוני לעמוד על משמעוּת העובדה, שועידתנו מתכנסת בווינה. כל כך כבר הרבּוּ לדבּר, אך מרגיש אני צורך נפשי להזכיר זאת, ואפילו אחזור על דברים שנאמרו. וינה– זוהי מסורת, מסורת גדולה, ועל רקע מסורת זו אין ועידתנו אלא מאורע קטן. אבל מקווה אני, כי גם מאורע קטן זה ייהפך למסורת שתרשם בספר־הזהב של התנועה הציונית בווינה, – של אותה ווינה, אשר בה זרחה שמשנו. וביחוד יזכרו־נא זאת אלה, אשר יטו שכם, אחרי נסיעתנו מכאן, להמשיך פה את הפעולה ואת המלחמה למען הציונות המקורית, השלימה.

מודים אנו לכם, חברים וינאים, על ארגונה הנהדר של הועידה, וגם על אותה אוירה וינאית־טהורה של הסברת־פנים, שבה נמצאנו למן השעה הראשונה. מסופקני, אם ישנה, מלבד וינה, עוד ארץ אחרת – אולי פרט לארץ־ישראל, – שתוכל להראות קבוצת משכילים ציונים כה גדולה ומעניינת. קבוצה זו יכולה בודאי לנהל את התנועה הציונית בדרומה־מזרחה של אירופה, להדריך אותה מכאן. ואם היא יכולה לעשות זאת, הרי היא מחוּייבת.

הרבה דוּבּר על חילוקי־הדעות שנתגלעו בועידתנו. אך התפתחותה של תנועה אינה מתהווה בשום פנים לפי קו אחיד. הכדור, אשר לו מרכז־כובד אחד בלבד, אינו מכשיר משובח לטיסה. לשם טיסה יוצאים כעת צֶפֶּלינים אֶליפּטיים, בעלי שני מוֹקדים, שני מרכזים של כובד. ואלה הם אדוני האויר. וכך ישנן שתי מגמות גם בחוגנו. השאיפה האחת היא להציל את כל אשר יצר הרצל. האחרת היא – ליצור גזע חדש של בני־אדם, יהודי וציוני. לעתים קרובות מתהווים חיכוכים בין שתי תנועות אלו, אך דווקא התנגשויות כאלו מגבּשות את התנועה ומגבּירוּת את כוח־תנופתה. זוהי הפילוסופיה של מלחמתנו. היתה לנו מלחמת רעיונות גם בכל ועידותינו הקודמות, ומקוה אני, כי נוסיף להלחם בכל ועידותינו הבאות.

חשוב רק דבר אחד – שנבוא לכלל הסכם ושנמצא את האמת המונחת אי־שם באמצע, בין שני הזרמים הללו.

לא נוכל למסור כעת סקירה ממצה מעבודת ארבע ועידותינו. ומציע אני, כי בעתיד הקרוב ביותר תוצא לאור סקירה כזאת, למען ישיגו גם האזרחים בבהירות את כל האוּניברסאַליוּת של תנועתנו. מתכניתנו המדינית, הכלכלית וההתישבותית אפשר ליצור אֶנציקלוֹפּדיה שלימה של דרכים ושיטות אשר בהן נבנית אָרץ. רחוק אני מהשתבּחוּת עצמית, אולם, מאמין אני באמונה שלימה, כי כבר כעת אפשר להרכיב מחומר זה ספר־לימוד להתישבות. ואעמוד כאן רק על נקודות מספר.

פתחנו בקביעת מטרתה של הציונות, – מושג שהוגדר הגדרה מתמטית טהורה: יצירת רוב עברי משני עברי הירדן, והוא תנאי להקמת המדינה העברית. לשם כך דרושה עליה המונית, שתוגשם בקצב מזורז ויש לראותה כתפקיד ממלכתי. הבהרנו לעצמנו ולזולתנו, כי תפקידי התישבות אי־אפשר ואין צורך להעמיסם על עם ישראל. את התנאים לביצועה של עלית־המונים זאת חייבת להכשיר מעצמת המאַנדאַט.

בשאלת המדיניות הממשלתית בארץ ישראל מתעניינים אנו לא בפּסיכוֹלוֹגיה של האדמיניסטרציה הבריטית, לא באהדתם או בטינתם של פקידים. מרכז־הכובד מונח בשורה שלימה של ריפורמות מעשיות בשטח הבטחון, המדיניוּת הקרקעית, מדיניוּת המסים, וכו'. ואת ביצוען של כל הריפורמות הללו אין להשיג אלא אם כן ייווצרו יחסים טובים, הבנויים על אֵימון הדדי.

אנו הראשונים, שהשבנו בצורה ברורה ומכובדת גם את תשובתנו לבעיה הערבית.

תשובה זו רחוקה מכל רגשי־אֵיבה. להיפך, ייתכן כי איש מלבדנו אינו מסוגל להבין הבנה כזאת את רגשותיה ואת אמונתה של ההתנגדות הערבית. אין אנו אויבי הערבים ואין אנו סבורים כי אפשר לשׁחדם. יודעים אנו להעריך את כשרונותיהם ואת לאוּמיוּתם. אך, עם כל יחס זה של כבוד, לא נניח לאיש זכות “ויטוֹ” לגבי חופש־התפתחותם של היהודים בארץ ישראל, ללא כל גבול קבוע מראש. היינו הראשונים שהגדירו במלוא הבהירות והדייקנות את כל אי־הדמוקראַטיוּת שבתביעות הפּסבדוֹ־דימוקראַטיוֹת להקמת “פּאַרלאַמנט” בארץ ישראל – כל עוד לא הגיע לארץ חלק גדול מאותם היסודות, הקשורים בה בעניניהם הלאומיים (וקשר היסטורי זה הוּכּר על־ידי חבר־הלאומים). רק לאחר שהיהודים הפזורים בכל קצות העולם ישובו לארצם ויהווּ בה רוב, רק אז תגיע השעה להקמת מוסדות פאַרלאַמנטריים.

שתי הועידות הראשונות שלנו ניסחו את התנאים הפוליטיים המוקדמים למפעל־הבנין. הועידה השלישית לא הצעידה צעדים נוספים בשטח הפוליטי. אך בינתיים נכנס לחיינו הפוליטיים איש, שנועד למלא בעתיד תפקיד רב בתולדות העם היהודי והעם האנגלי (תשואות סוערות). הוא מילא את החסר בתפיסתנו – את החסר היחיד, אולי, שעוד היה בה. תמיד היו משיבים לנו, כי תביעותינו צודקות, אלא שתמיד היו שואלים אותנו: וכיצד תכפּו את האנגלים למלא את הבטחותיהם? על כך היינו משיבים: לכפּותם אי־אפשר. אבל כאשר האומה האנגלית מטילה על עצמה התחייבות, הרי היא תקיימה. בדבר זה מאמינים אנו אמונה שלימה עד היום. אך עם זה ברור היה לנו, כי אין בכוחנו להציע לאנגליה שום תמורה למאמצים, שאנו תובעים ממנה. וודג’ווּד, שהוא בעצמו אנגלי, הוֹרה לנו, איזו צורה תוכל ללבוש אותה התמורה. הוא הכריז: רצוי לנו, לאנגלים, כי לחבר־העמים הבריטי יהיה שותף יהודי בארץ ישראל. ואם כך הדבר, הרי יש לה לאנגליה חשבון ממשי משלה להשתתף השתתפות פעילה בבנינה של ארץ ישראל.

זוהי התפיסה. אם תקבל אותה אנגליה, אם נקבּלנה אנחנו – שאלה זו עודנה פתוחה לפי־שעה. אבל, ההצעה שיצאה מפי וודג’ווּד, הריהי הצעה יקרה ומכובּדת, וייתכן כי באחד הימים תמוזג עם תכניתנו ותהיה לה השלמה אוֹרגאַנית.

ובינתיים חובת־כבוד היא לנו לאחל לוודג’ווּד הצלחה ולהרשות לחברים בודדים מקרבנו, אשר ירצו בכך, לסייע לו בהפצת רעיונו. (תשואות).

שתי הועידות האחרונות שלנו שקדו על בקשת דרכים וצורות ליצירת התנאים המוקדמים למדינה עברית. הגענו אל המסקנה, כי יסוד לבנין יכולה וצריכה להיות התלהבותם הקיבוצית של מיליוני יזמות פרטיות. בה נוכל למצוא אותו המיליאַרדר שביקשנו, שיהא מורכב מאלף אלפי סכומי־הון פרטיים. תפקידנו – לסלוֹל דרכים, ליצור נקודות־אחיזה בשביל התלהבות זו של יזמות וסכומי־הון פרטיים.

הדבר לא יפגע בעקרון המס הלאומי למטרות הבנין. אך צריכות להשתנות צורות השימוש בקרנות הלאומיות. את ההון הלאומי של קרן היסוד יש להקדיש א) ליצירת ערכים חמריים, מתמידים (בנינים, וכדומה), וב) ליצירת הבנין הבלתי־חמרי של ערבות לאשראי. המתישבים לא יקבּלו עוד “תקציב”, אך לעומת זאת יקבלו דבר גדול ממנו: בנינים ואשראי. כן נועד תפקיד אחר להונה של הקרן הקיימת. אי־אפשר לקנות את אדמת ארץ ישראל בשוק הפרטי. לקרן הקיימת נועדו תפקידים אחרים: א) בארץ ישראל יש הרבה אדמות. כאשר אומרים על חלקה זו או אחרת, כי אינה כשרה לעיבוד, הרי פרוש הדבר רק זה: שאין בה די מים. אך, גם מים יש לרוב בארץ ישראל: מי־גשמים ומי־תהום. צריך רק לאסוף אותם ולשמור עליהם, שלא יאבדו ללא תועלת. תפקיד זה של “גאולת המים” הוא שיהיה ממילא גם “גאולת הארץ”. ב) יש בארץ הרבה אדמות מוזנחות. טיוּבן והכשרתן – גם אלה הם “גאולת הארץ”. ג) ההתישבות צריכה להתנהל על יסוד הון פרטי. אבל, יש סוג אחד היוצא מן הכלל: פּועלי־הכּיבוש; לאחר שעבדו מספר מסויים של שנים, יהיו זכאים לקבל מידי הקרנות הלאומיות אותם 30 עד 40 למאה מהוצאות ההתישבות על הקרקע, שבלעדיהם לא יוכל לקום שום מתישב חקלאי. זהו תפקידה השלישי של הקרן הקיימת.

בועידה זו עסקנו בפרטוּת בבעיות הסוציאליות. בעולם כולו אין הצער והסבל מחולקים בין הבריות שווה בשווה. וכך קרה גם לתהליך הבנין של ארץ ישראל. מצטערים אנו על כך לא פחות מאחרים. אבל, אין ברצוננו להוֹנוֹת את עצמנו ואת זולתנו: בנין הארץ לא ייתכן בלא קרבנות, ההתישבות לא תתכן בלא סבל. וקרבנות אלה וסבל זה יפּלו כמעט במלוא משקלם דוקא על שכמם של העניים ביותר. ואביונים אלה חייבים להבין דבר אחד במלוא הבהירות והדיוּק: הם – הטובים, הנעלים, היקרים ביותר – כי סבלם גדול מסבל זולתם. אלף מונים חייב אדם לשקול בדעתו, בטרם תדרוך כף רגלו בנתיב היסורים ואוֹי לאלה שקיבלו את הדבר על עצמם. אבל, מי שעלה על נתיב זה חייב לזכור, כי מעתה טירון הוא בצבא, ובלבו של הצבא מפעם רעיון אחד בלבד: מה שטוב ומועיל והכרחי לבנין, צריך להיות טוב גם בשבילו.

אָמוֹר אמרנו: העבודה העברית שם נרדף היא לרוב יהודי בארץ ישראל. כל פגיעה בעבודה העברית דינה כפשע לאומי. ועוד אמרנו: זרם ההון הפרטי ובנין הארץ – היינו הך. וכל פגיעה ברווחים הנורמאַליים של ההון הפרטי היא בגידה לאומית. כך נוצרת, לכאורה, סתירה ללא פתרון. אבל, אנו מצהירים: בתקופת הבנין לא תתכן מלחמת ניגודים מעמדיים, אלא רק התפשרותם של ניגודים אלה. למשך תקופה זו יש ליטול מהם את עוקצם – בשם רעיון הבנין.

מכאן נולדה הסיסמה, שעליה הכריזה ועידתנו, סיסמת הבּוֹררוּת הלאומית, אשר יש להעלותה לדרגת דת לאומית. מכאן נובעת גם הצעתנו להקמת מערכת מוסדות לשם הסכמה לאומית, מערכת שתקיף תחום רחב ביותר של בעיות ותפעל בשם הישוב כולו, ואחרי־כן, אולי, בשם כל עם ישראל. כלום נצליח להגשים רעיון זה בארצנו הקטנה? אם נצליח, נלַמד את העולם לקח סוציאַלי, עוד לפני הקמת המדינה העברית, לקח חשוב וגדול יותר מכל הנסיונות הפּסבדוֹ־קוֹמוּניסטיים והפּסבדוֹ־סוֹציאַליסטיים (תשואות ממושכות).

רשאים אנו בהחלט להתגאות לא רק בתכנה הרעיוני של ועידתנו השלישית, אלא גם במהלך היפה של עבודתה. איזהו גיבור – הכובש את יצרו. כל הקבוצות בועידתנו גילו מידה זו של גבורה פנימית שבכיבוש היצר. יש לי נסיון רב וממושך ב“תורת הקונגרסים”, ובכנוּת הריני מתפעל מן השפע הזה של נואמים מצוּיינים בחוג לא־גדול זה, מן הדיוק והבהירות במחשבה ובדיבור. ואמנם, נוצר אצלי הרושם, כי עומדים אנו על סף תקופה חדשה מבחינת דמותו הרעיונית־הנפשית של העולם הציוני.

עכשיו נפרדים אנו ואומרים איש לרעהו: להתראות. להתראות במלחמת־הבחירות לקונגרס הט"ז. וקחו עמכם למלחמת־בחירות זו צו אחד בלבד: השקל. ציידו בשקלים כל רביזיוֹניסט, כל אוהד, כל ידיד. מלחמת־הבחירות תוכרע במספר השקלים שיופצו. זיכרוּ נא זאת. שקל! שקל! שקל!

נכנסים אנו למערכת הבחירות כלוחמיה של מטרה קדושה וצודקת – קדושה עד כדי כך, שאנחנו, שבכל דבר הננו חסידי פשרה לאומית, בשטח זה לא נסכים לשום פשרות. מאמינים אנו בנצחון. אמונה זו בנצחון, רצון זה לנצחון – זוהי מהותו העמוקה ביותר של הצה"ר. יודעים אנו, כי בברלין, בועד הפועל, היינו 2 לעומת

1. בבּאַזל עמדו 200 צירים מול עשרת הצירים שלנו. אך יודעים אנו עוד דבר אחד: לוחמים אנו למען רעיון צודק, גדול ונהדר. יודעים אנו, כי רצון העם יכול וצריך למצוא את ביטויו רק בצורות הנעלות, הטהורות כבדולח, אשר יצר הרצל, וכי כל פגיעה בצורות אלו כמוה כפשע. ובלבי פנימה מאמין אני באמונה שלימה, כי כל מתנגדינו המושבעים, עד לשוקל האחרון שבפינה נדחת, אשר שלח לקונגרס ולועד הפועל את חסידי הסוכנות ה“מורחבת”, בבואם כיום להתיחד עם עצמם, בהסתגרם איש בד' אמותיו, דואגים הם וכואבים ועושים את חשבון עולמם: “ואולי בכל־זאת טעיתי טעוּת פושעת”… קורא אני בלבו של אחי הציוני כבספר פתוח. ולא מתוך בוז, אלא מתוך יחס כבוד רואה אני את יסורי ספקותיו, והריני קורא לו: “אתה, אחי לציונות, אתה, שחטאת כלפי ירושתו של הרצל, השיבה לנשמתך את מנוחתה, הסר רגלך מן הדרך המובילה לבוץ. כי האמת והנצחון יהיו לבסוף עמנו”.

מברך אני אתכם, את אלה, שיאמרו בציונות את המלה האחרונה ויעשו בה את המעשה האחרון. להתראות! (תשואות סוערות וממושכות. הצירים והאורחים שרים את “התקוה”).