לוגו
אלוּל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

קוֹל צנוּע וּמלא רטט נשמע בּעוֹלם.

בּערים וּבעיירוֹת בּכל מוֹשבוֹת היהוּדים, בּ“מנינים” של חסידים, בּבתי־כּנסיוֹת וּבבתי־מדרשוֹת, עם בּתי־המדרשוֹת של וילנא, קוֹבנה וּפּראג, ירוּשלים, טבריה וּצפת בּראש, תקעוּ שוֹפר. וקוֹלוֹת השוֹפר נישׂאוּ בּכל מלוֹא העוֹלם, נמשכים אחד לאחד דרך הרים ובקעוֹת, שדוֹת ויערים, ונדבּקים זה בּזה. מבשׂרים ואוֹמרים – ראש־חוֹדש אלוּל היוֹם.

ועץ הלִבנה על־יד בּית־המדרש של לישנה השיר מיד אחר תקיעת השוֹפר עלים צהוּבּים אחדים. ר' שמוּאל, סוֹחר־יערוֹת, שפּניו ועיניו החוּמוֹת מבּיעוֹת רחבוּת של תוֹרה ונגידוּת וּזקנוֹ עם שׂערוֹת־השׂיבה שבּוֹ יפה, וירמוּלקה של משי בּראשוֹ ואבנט נאה למתניו על־גבּי בּגדוֹ הארוֹך, – ר' שמוּאל מכּיון שראה זאת, שקע בּהרהורים. ואחר זמן־מה פּנה אל הרב שעמד אצלוֹ:

– אפילוּ עצי השׂדה הרגישוּ בּאלוּל. עלים כמוּשים נוֹשרים.

והרב השׂב, שקמטים של יראת־שמים בּלחייו הצנוּמוֹת וּבמצחוֹ, והטלית מכסה ראשוֹ עד לתפילה־של־ראש, ענה ואמר:

– גם עצים בּיער עוֹמדים בּדין.

ור' שמוּאל לא הלך היוֹם, כּדרכּוֹ יוֹם־יוֹם, מיד אחר התפילה הבּיתה. הוּא ניגש יחד עם הרב אל השוּלחן הארוֹך בּצד מערב, אצל ארוֹן־הספרים, וישב לשמוֹע את שיעוּר היוֹם של הרב בּמשניוֹת.

בּתוֹך שיעוּר המשניוֹת נגע הרב בּמעֵין המאוֹרע – חוֹדש אלוּל וימים־הנוֹראים, וגילגל בּענין תקיעת השוֹפר, הבּוֹרא, ישׂראל ואוֹרייתא.

משסיים הרב, עמדוּ אחריו ר' שמוּאל ור' יוֹנה, סוחר־עוֹרוֹת, זריז וּמהיר, שעיניו חיוֹת ומלאוֹת טרדה וזקן צהבהב צוֹמח לוֹ זעיר שם זעיר שם, נתקרבוּ אצל מקוֹמוֹתיהם לפני כּוֹתל־המזרח, זה אצל זה, והתחילוּ מקפּלים את טליתיהם ותפיליהם. ר' יוֹנה התאוֹנן לפני הרב:

– אני נוֹסע היוֹם. צריך לנסוֹע לניז’ני. השוּתף שלי קוֹרא לי. אין חשק לנסוֹע. אלוּל.

ר' יוֹנה הבּיט בּפני הרב, וּבעיניו החלוֹניוֹת ניצנצה זה עתה מחשבה חדשה שנשארה טמוּנה שם. הוּא הוסיף:

– אלוּל… שעת־רצוֹן לבן־אדם להתבּוֹנן היכן הוּא עוֹמד בּעוֹלמוֹ. אבל מוּכרחים להמשיך בּהבלי־העוֹלם. הוּ־הא…

הרב הגבּיה את עיניו, חמוּרוֹת וקשוֹת כּשהן מוּשפּלוֹת, אבל טוֹבוֹת ורכּוֹת כּשהן תלוּיוֹת בּדוֹבר אליו. פּנה לר' יוֹנה וניחם אוֹתוֹ:

–נוּ, יהוּדים בּכל מקוֹם שהם – יהוּדים המה, בּתי־מדרשוֹת ישנם גם בּניז’ני. ואלוּל בּכל מקוֹם– אלוּל.

לפני השוּלחן הארוֹך שאצל ארוֹן־הספרים נשארוּ יוֹשבים שוֹמעי שיעור המשניוֹת וּביניהם ר' יחיאל הדיין, שזקנוֹ וּפיאוֹתיו המלאוֹת שחוֹרים, פּניו שקוּעוֹת תמיד בּהרהוּרים וּצחוֹק משוּנה של תמימוּת על שׂפתיו. הוּא דיבּר לפני היוֹשבים על החזקה שהרב בּעצמוֹ תוֹקע שוֹפר בראש־חוֹדש אלוּל וסיפר:

– שמעתי מספּרים על אחד שערך גלוּת. מעשׂה ותעה ועלה לוֹ ללוּן בּיער. היה זה בּערב ראש־חוֹדש אלוּל. עם שחר קם ועמד בּתפילה. וּמיד כּשסיים, שמע איך האילנוֹת עם ענפיהם ועליהם ואף כּל צמח בּיער נזדעזעוּ. מיד הבין שהם שוֹמעים קוֹל שוֹפר. ירדה עליו עצבוּת: הם, האילנוֹת שבּיער והעשׂבים, שמעוּ את קוֹל תקיעת־השוֹפר, והוּא לא שמע. נתעגמה עליו נפשוֹ, והתחיל בּוֹכה בקוֹל. והנה נתגלה לפניו אחד, שוֹפר בּידוֹ ואוֹמר לוֹ: מה לך תמה שהעצים והעשׂבים שוֹמעים את קוֹל השוֹפר – כּלוּם לא מעשי ה' הם?.. יוֹם־הדין הוּא לכל נברא. אני הוּא התוֹקע שוֹפר בשביל השמים והארץ, היערוֹת והשׂדוֹת, הנהרוֹת והימים, כּל צמח וכל עשׂב. וּמכּיון שמעוֹלם לא החסַרת קוֹל שוֹפר עלתה בכיתך ונתקבּלה. הילך שוֹפר וּתקע בּוֹ. וּמִשֶתָקע – נעלם מי שנתגלה. הוּא והשוֹפר.

שוֹמעים את סיפּוּרוֹ של ר' יחיאל הדיין ושוֹקעים בּהרהוּרים.

כּשהרב ואתוֹ ר' שמוּאל ור' יוֹנה, בּיציאתם מבּית־הכּנסת עוֹברים לפני השוּלחן, מתעוֹררים שוֹמעי השיעוּר וכוּלם קמים מפּני הרב, מפּני כּבוֹד התוֹרה, וכוּלם יחד יוֹצאים אחר הרב מבּית־הכּנסת.

פּני העיירה נשתנוּ מהבּוֹקר. דוֹמה שקוֹל השוֹפר העלה עליה רקמה קלה של מחשבה. הבּתים כּאילוּ נתכּוֹפפוּ בּסוֹד האלוּל, האילנוֹת הבּוֹדדים שלפני הבּתים נעשׂוּ צהוּבּים יוֹתר, כּבדי־ראש יוֹתר. ואף החמה זיוה נשתנה. והסוֹד שהעלה קוֹל השוֹפר מרחף ומתפּשט על השׂדוֹת הצהוּבּים שלאחר הקציר, על הנחל השקט שצוֹנן כּבר, על היער העוֹמד עצב, ועד האוֹפק הכּהה…

חוֹזרים מבּית־הכּנסת שקוּעים בהרהוּרים על אלוּל, על הימים־הנוֹראים הממַשמשים וּבאים, על יוֹם־הדין, על ישׂראל ואביהם שבּשמים.

הכּל פּנוּ להיכּנס איש לביתוֹ. ר' יחיאל לבדוֹ נשאר עוֹמד לפני בּיתוֹ, בּחוּץ. הטלית־וּתפילין מתחת לזרוֹעוֹ. כּתפיו כּפוּפוֹת. ידוֹ האחת באבנט־המשי ועיניו החריפוֹת מסתכּלוֹת במבוּכה לתוֹך יוֹם־ האלוּל, הוּא מהרהר בּפחד:

– אלוּל… יוֹם־הדין…

וטרוּד בּהרהוּריו הוּא פּוֹנה והוֹלך אל בּית־הרב.

הרב, שחזר מבּית־הכּנסת, נכנס בּמישרין אל חדרוֹ וּמיד נשמע קוֹל־תוֹרה בּבּית. בּחדר־האוֹכל מצא ר' יחיאל את הרבּנית לבד. צעיף משי שחוֹר לראשה וּמשקפים על קצה אפּה וּלפניה על השוּלחן פּתוּח הסידוּר “קרבּן־מנחה” הישן והעבה. לא את הכּל הספּיקה לקרוֹא היוֹם.

– אלוּל… – נאנח ר' יחיאל כּאילוּ בּפני עצמוֹ, כּשהוּא עוֹמד על־יד השוּלחן.

– הימים עפים… – נאנחה גם הרבּנית שהפכה פּניה אל ר' יחיאל – השנה ממַהרת כּל־כּך ועוֹברת. שוֹקעים בּדאגוֹת יום־יוֹם והנה פּתאוֹם כּבר אלוּל. ולמה להוּטים כּל־כּך אחרי הבלי־העוֹלם. רק כּשבּא אלוּל מתעוֹררים.

– כּן. – נאנח ר' יחיאל וּפתח בּסיפּוּר־מעשׂה: מסַפּרים על אחד מהגדוֹלים, שהיה נוֹהג לעבוֹר בּראש־השנה וּביוֹם־כּיפּוּר לפני התיבה. פּעם בּשחרית של ראש־השנה ניגש אל העמוּד וקרא כּדרכּוֹ: “המלך!” – ונפל והתעלף. וּכשהשיבוּ את רוּחוֹ פּרץ בּבכי מר: היתכן, היתכן, אם מַלכּא אנא, עד האידנא למה לא בּאת? מכּיון שאני עצמי מוֹדה שמלך הוּא, היאך זה לא בּאתי לפניו קוֹדם, עד עכשיו…

בּעיני הרבּנית נראוּ דמעוֹת. תיקנה את המשקפים על חָטמה, נטלה את ה“קרבּן־מנחה” והתחילה לקרוֹא בּניגוּן עצוּב את פּרקי־תהילים של אוֹתוֹ יוֹם.

ר' יחיאל שוֹהה זמן־מה, כּשהטלית והתפילין תחת זרוֹעוֹ, ואחר הוּא נפטר מבּית־הרב.

בּרחוֹב, מבּית ר' בּרוּך המלמד, בּוֹקעים קוֹלוֹתיהם של הילדים וּכבר עוֹלה מהם הד התפילוֹת של הימים־הנוֹראים. אצל חלוֹן־בּיתוֹ יוֹשב ר' מרדכי החזן וּמסַלסל לעצמוֹ בּלבביוּת וּבעצבוּת:

– הנשמה לָךְ וה־גוּף ש־לָךְ…

שוֹמע ר' יחיאל את סלסוּל ניגוּנוֹ של ר' מרדכי, מבין אוֹתוֹ וּמצטרף אליו בּמחשבה:

–כּן, הנשמה לָךְ, רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, והגוּף שלָךְ. הכּל שלָךְ. וטוֹב כּי כן הוּא. טוֹב עד לידי מתיקוּת. וּבידךָ לרחם על הנשמה שלנוּ, שלָךְ. על הגוּף שלנו, שלָךְ, הנשמה לךְ, אֵל גדוֹל ונוֹרא, והגוּף שלָךְ. אלוֹהי הרחמים והסליחוֹת. וּמה לנוּ בּין שמים וארץ, בּעוֹלם הזה וּבּבּא? אין לנוּ כּלוּם. עניים וּמוּשפּלים. מפּני־מה, אלוֹה הרחמים, אבינו שבּשמים, דלוֹנוּ כּה? הכּל שלָךְ… וּפחד נוֹפל… וכי שמַרנוּ בּטהרה את הגוּף שלָךְ, כּלוּם נזכּה לפניךָ? אלוּל כּבר בּא… אלוּל…

ר' יחיאל קרב אצל חלוֹנוֹ הפּתוּח של ר' מרדכי. שניהם כּאילוּ מתעוֹררים מהרהוּרים, מנענעים זה לזה בּראשם לשלוֹם.

– איני יוֹדע – אוֹמר ר' מרדכי, וּפניו החיורוֹת קצת והמוּקפוֹת זקן שחוֹר מבּיעוֹת אי־בּטחוֹן – איני יוֹדע כּיצד אתפּלל השנה. אני צרוּד לגמרי.

ר' מרדכי שכח, שגם אשתקד, גם לפני־כן, כּל שנה ושנה בּבוֹא אלוּל נוֹפל עליו פּחד, אם כּדאי והגוּן הוּא להיוֹת שליחם של ישׂראל לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

– כלום הקוֹל עיקר? – אוֹמר ר' יחיאל – רחמנא ליבּא בעי. גם אשתקד התפּללת מתוֹך כּוָנה שבּלב וגם השנה, אם ירצה השם, תתפּלל.

בּין כּך וּבין כּך נתגלגלה שׂיחה על התפילוֹת של הימים־הנוֹראים וגם על זה שבּני־עליה היה בכוֹחם לפעוֹל הרבּה בּטענוֹתיהם. וּמעשׂה שהיה: בּעיר אחת, עיר ואם בּישׂראל, ישב על כּיסא הרבּנוּת רב גדוֹל, אריה דבי עילָאי. והדוּכּס היתה לוֹ תביעה מיהוּדי אחד מיוֹשבי המקוֹם. תבעוֹ לדין־תוֹרה אצל הרב. שמע הרב את טענוֹתיהם, על־פּי הדין זכה היהוּדי. פּסק הרב מה שפּסק לאמיתוֹ של דין. והדוּכּס יצא בחמתוֹ מלפני הדיין, חזר אל ארמוֹנוֹ וגזר לקטוֹע את ידוֹ של הרב. מיד נוֹדע הדבר וחשוּבי־העיר בּאוּ בּבהלה להרב, מוֹדיעים על דבר הגזירה ושוֹאלים בּפחד:

רבּנוּ, היתכן? מה עשׂית? רבּי…

עוֹנה להם הרב בּשקט:

– וכי מה? כּלוּם אם יקטעוּ את ידי ישוּנה על־ידי־כּך דין־התוֹרה?

והוּכרח הרב להסתתר מפּני הדוּכּס ויצא לערוֹך גלוּת. היה נע־ונד שנים על שנים בּעילוּם שמוֹ ומעלתוֹ. עד שנזדקן. לימים חזר לראש־השנה אל עירוֹ ואיש לא הכּירוֹ, כּי היה לבוּש בּלוֹאים כּאחד־העניים. וּכמוֹהם סר לבית־הכּנסת ולן שם. בּראש־השנה אחרי תקיעת השוֹפר, עלה על הבּימה, היכּה בּכוֹח על השוּלחן וּפנה אל הקהל:

– רבּוֹתי, עדה קדוֹשה, אני מבקש מכּם סליחה וּמחילה. אני מעכּב את תפילת־המוּסף. אני תוֹבע את הדוּכּס של העיר לבית־דין של מַעלה. הנני מתגלה לפניכם. אני הוּא הרב שלכם, הרב דמתא. וּמפּני פסק־דין־צדק שדנתי בּין הדוּכּס ואיש יהוּדי הוּכרחתי להיוֹת נע־ונד להסתתר מאימת הדוּכּס. עכשיו כּוֹחוֹתי הוֹלכים וכלים, איני יכוֹל עוֹד. אתם, עדה קדוֹשה, תעידוּ על נקיוֹן־כּפּי ועל פּסקי־דין שהוֹצאתי כּי היו על פּי תוֹרתנוּ הקדוֹשה. בּית־דין של מַעלה הוּא ישפּוֹט עם מי הדין, עמי אוֹ עם הדוּכּס.

בּבית־הכּנסת השלך הס. כּל העוֹלם עמד מבוֹהל ודמוּם. הרב עטף את ראשוֹ בּטלית ודוּמית־אימים נשׂתררה בּבית־הכּנסת. פּתאוֹם סילק הרב את טליתוֹ מעל ראשוֹ ואמר:

– אני בּטוּח שבּית־דין של מעלה הוֹציא דין־צדק. אני מתיר לעמוֹד בּתפילת מוּסף.

וּלמחרת ראש־השנה כּשיצא הדוּכּס, כּדרך הדוּכּסים, לצוּד ציד, נפל מעל סוּסוֹ וּמת. והרב נתגלה לפני כּל העוֹלם.

שניהם, ר' יחיאל ור' מרדכי, הסתכּלוּ, עמוּסי מחשבוֹת בּבּתים, בּשלפי השׂדוֹת הצהוּבּים שמאחוֹרי הבּתים, וּלהלן שם בּאוֹפק הצהבהב־ירקרק.

ולא הרחק מבּיתו־ של ר' מרדכי, בּצד השני של הרחוֹב, יצאה אל המרפּסת המרוּוָחה והישנה כּלתוֹ הצעירה של ר' שמוּאל. רק בּשבּת שלאחר שבוּעוֹת נכנסה לחוּפּה. גזרתה רכּה וּגמישה, עיניה שחוֹרוֹת ושוֹבבוֹת, וּבזויוֹת שׂפתיה המלאוֹת חן שמוּרים עוֹד חלוֹמוֹת בּתוּלה תמימים. היא צחקה בּקוֹל וחמוֹתה, אשר ר' שמוּאל, העירה לה: “בּתי, וכי כּך צוֹחקים עתה? הרי אלוּל כּבר בּא ויוֹם־הדין ממַשמש וּבא” – הרגישה שעשׂתה דבר שלא כּהוֹגן, ויצאה אל המרפּסת. ישבה על ספסל, התבּוֹננה אל אלוּל הצהוֹב, והיתה מהרהרת:

– אני כּבר נשׂוּאה. אשה. כּבר עמדתי תחת החוּפּה… אלוּל בּא… ראש־השנה ויוֹם־כּיפּוּר… בּת ישׂראל מצוּוָה על יראת־שמים… צריך לקנוֹת “קרבּן־מנחה”… לבנים אלבּש בּראש־השנה וּביום־הכּיפּוּרים. לבנה וּנקיה מחטאים צריכה הנשמה להיוֹת כּלוֹבן השׂמלה וחוּלצת־המשי. עלי לכבּד את חמוֹתי ולשמוֹע בקוֹלה בּכל מה שהיא מלמדת אוֹתי… אלוּל… ראש־השנה ויום־הכּיפּוּרים ממַשמשים וּבאים.

ר' יחיאל עוֹזב בּדוּמיה את ר' מרדכי אצל החלון הפּתוּח והוֹלך לוֹ לביתוֹ.

בּבּית פּוֹגשת אוֹתוֹ אשתוֹ שׂרה, שקטה וצנוּעה:

– כּבר שעה אחת. סעוּדת־הצהרים צוֹננת.

דוֹמה שמראה החדר שוֹנה היוֹם. איזוֹ דוּמיה כּבוּשה נסוּכה בּכל פּינוֹתיו, כּאילוּ אוֹרבים בּהן צלילי אלוּל. השעוֹן בּמסגרת־העץ הישנה והעקוּמה קצת שעל הכּוֹתל מַקיש בּמטוּלטלת שלוֹ, וּכאילוּ מבשׂר ואוֹמר:

– א־לוּל, א־לוּל, א־לוּל…

– האוֹכל מצטנן – מצטערת שׂרה.

נוֹתן ר' יחיאל את עיניו בּשׂרה אשתוֹ בּתמיהה: וכי יש בּזה משוּם חשיבוּת? האם בּזה הוּא הענין? הרי אלוּל… וּמה איכפּת אם חמה אוֹ צוֹננת תהיה הארוּחה?

– כּבבר אלוּל, כּבר אלוּל – מסיח הוּא את לבּוֹ לפני שׂרה אשתוֹ, כּשהוּא עוֹמד והטלית וּתפילין עוֹדם תחת זרוֹעוֹ – פּחד כּזה… אלוּל… בּמה נבוֹא לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא?..

לתפילת־מנחה מתמַלא היוֹם בּית־הכּנסת יוֹתר מבּשאר הימים. וּלאחר התפילה אין המתפּללים נפטרים ויוֹצאים אלא שוֹהים בּבית־הכּנסת עד תפילת־מעריב. יוֹשבים כּוּלם על־יד השוּלחן הגדוֹל בצד מערב לא רחוֹק מארוֹן־הספרים. ר' יחיאל יוֹשב וּמתאַנח מרה מפּעם לפעם. הרב מסַפּר מעשׂה:

– מסַפּרים על אחד שתעה פּעם בּדרך. היה זה בּאלוּל. לן אוֹתוֹ לילה בּשׂדה. למחר השכּים עם עלוֹת־השחר, ושמע שׂיחת־דשאים. קנה אחד כּמוּש אוֹמר לחברוֹ העוֹמד בירקוּתוֹ:

– נכמש אני והוֹלך. אפשר שלא אזכּה ליוֹם־הדין.

מחזיר לוֹ חברוֹ דברי נחמה:

הלא יוֹם־הדין גדוֹל ונוֹרא הוּא, וּמי יעמוֹד בּפניו? כּל יוֹנק קטן בּשרשיו מרעיד מפּני אימת הדין.

עוֹנה לעוּמתוֹ הראשוֹן:

–מתוֹך שבח והוֹדיה לבוֹרא־עוֹלם, הייתי מקבּל עלי את הפּחד הזה וּבלבד שאזכּה לעמוֹד יחד עם כּל בּאי־עוֹלם בּדין.

יצתה בּת־קוֹל ואמרה:

– קנה רך, עשׂב השׂדה, נשמעה תלוּנתך. אני משליך עליך עלה נוֹבל מעץ. תחתיו יחם לך ותחיה. ועם כּל בּרוּאי עוֹלם תבוֹא לפנַי ליוֹם־הדין.

השמש שוֹקעת מאחוֹרי העיירה מטה, מטה, וקרניה האחרוֹנוֹת שלוּחוֹת לתוֹך העיירה האלוּלית. בּבית־הכּנסת פּשטוּ צללים. מקשיבים לאַנחוֹתיו של ר' יחיאל, לסיפוּר־המעשׂה של הרב ולפני עיני כּל – שׂדוֹת ויערוֹת, הרים וּבקעוֹת, נהרוֹת וימים, עשׂבים וּדשאים, הכּל מתכּוֹננים יחד עם האדם לקראת יוֹם־הדין.


 

ב    🔗

השׂדוֹת מסביב לעיירה נעשׂים מיוֹם ליוֹם נוּגים. היער הסמוּך ללישנה נעשה קוֹדר, והרוּח צוֹנן.

– יש אלוֹהים בּעוֹלם. גדוֹלה ממשלתוֹ. כּל הנברא יוֹדע וּמכּיר זאת. וראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים ממַשמשים וּבאים.

בּית־הכּנסת מתמלא מיוֹם ליוֹם אנשים שבּאים אל תפילת־שחרית; ואף לתפילת־מנחה־וּמעריב. מי שצריך לצאת לדרך, חנוָני אל העיר הקרוֹבה אוֹ סוֹחר אל תחנת־הרכּבת, יוֹצא אחרי תפילת־שחרית. וּמי שענין לוֹ לכּפר הסמוּך, מכוון לחזוֹר קוֹדם לשעת מנחה־וּמעריב, כּדי שיתפּלל בּציבּוּר. וחיים הרוֹכל, עם־הארץ מגוּשם, ששׂפתיו עבוֹת וּפניו אדוּמוֹת ושׂעירוֹת, בּא מהכּפר עם עגלתוֹ וסוּסוֹ, ונכנס לבית־הכּנסת, לתפילת־מנחה. את סוּסוֹ קשר לעמוּד. וּכשהוּא רוֹאה בּעד החלוֹן, בּשעת “קדוּשה”, עז בּאה אצל עגלתוֹ ואוֹכלת מהעשׂב, מוֹחוֹ המגוּשם מהרהר:

– נוּ, מאי נפקא מיניה. קצת עשׂב פּחוֹת אוֹ קצת יוֹתר, אלוּל עתה… ואוֹמרים “קדוּשה”…

כּתפיו של ר' יחיאל מתכּוֹפפוֹת מיוֹם ליוֹם. עיניו מבּיטוֹת לפניו בּפחד. הוּא מתפּלל בּאימה וּביראה. רוּבּוֹ של היוֹם הוּא אצל הרב, בּבית ר' שמוּאל אוֹ אצל ר' מרדכי. אינוֹ יכוֹל להיוֹת לבדוֹ. משכּים לבית־הכּנסת וּמאַחר לצאת, ראשוֹן לראשוֹנים ואחרוֹן לאחרוֹנים. וּכשהוּא מהלך יחידי בּרחוֹב, פּעמים עוֹמד הוּא בּאמצע הילוּכוֹ וּמדבּר לעצמוֹ:

– פּחד כּזה, פּחד כּזה…

והנה בּא מגיד לעיירה. זקן וחלוּש. פּניו מלאים זקן וּפיאוֹת, מצחוֹ מקוּמר וּמקוּמט, ועיניו בּוֹלטוֹת וחמוֹת. סמוּך לתפילת־מנחה בּא. מהאוֹפק הכּהה האלוּלי הוֹפיע, מהחוּרשה מוּכּת־הצהבת בּא, בּעגלה עלוּבה וּמרקידה, וסר אל בּית־הרב. וּמיד אחרי תפילת־המנחה דרש בּבית־הכּנסת. פּתח והמשיל את העוֹלם לים זוֹעף וחיי אנוֹש לספינה ובן־האדם לרב־חוֹבל. ואם רב־החוֹבל עוֹשׂה את מלאכתוֹ בּאמוּנה הוּא מוֹליך את הספינה בּבטחוֹן ואיננו חוֹשש לגלים וּלנחשוֹלים… הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נתן מתנה לאדם, את הנשמה. הפקידה אצלוֹ, טהוֹרה, נקיה ואוֹרה. וּמהדרין הוּא שבּני־אדם יעמדוּ כּל ימיהם בּטלית וּתפילין לתת שבח והוֹדיה לשם יתבּרך על מתנתוֹ הטוֹבה. טהוֹרה ונקיה עליה לחזוֹר אל מקוֹרה, אל ריבּוֹן־העוֹלם, יוֹצר הכּל. כּאן התחיל המגיד מצווח וּבוֹכה וּמצעק מרה: וַי, וַי. לעוֹלם יהא אדם טהוֹר ונקי מכּל חטא ועווֹן. בּא אלוּל והקדוֹש־בּרוּך־הוּא מעמיד לדין את כּל יצירי כפּיו. לא שכח לתאר לפרטיהם המבעיתים את שבעת מדוֹרי הגיהנוֹם ואת יסוּרי הנשמוֹת החוֹטאוֹת שקילקלוּ בּעוֹלם הזה ולא חזרוּ בּתשוּבה.

הקהל שוֹמע את דברי המוֹכיח הזוֹעף וּפחד הגיהינוֹם ואימתוֹ על הכּל וגעגוּעים חזקים תוֹקפים את הלב לגן־העדן. כּיצד גוֹברים על החוֹמר העכוּר ואיך לשעבּד את הגוּף החוֹטא ליראתוֹ. וּתפילה מעיקה בּלב:

– להיוֹת טהוֹרים, טהוֹרים…

עייף וּבעינים דוֹמעוֹת עוֹזב המגיד את הבּימה, ומתקרב אצל הרב. הרב אינוֹ מרוּצה:

– בּשביל להוֹכיח כּך, צריך להיוֹת בּעל־כּוֹח. אדרבּא, להיפך, יש לדוּן לכף־זכוּת. צריך, כּביכוֹל, לדרוֹש ממנוּ… קשה לעבוֹד לוֹ. וּמה אנוֹש כּי תזכּרנוּ? העין רוֹאה והלב חוֹמד. ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב, זכוּתוֹ יגן עלינו, אמר: לוּ תפסתי בּשׂערוֹתיו לשׂטן המקטרג בּיוֹם־דין והייתי מראה אוֹתוֹ בפני כּל, היוּ הכּל רוֹאים כּמה מכוֹער הוּא. והמַדיחים רבּים וכמה מלאכי־חבּלה ישנם. לרחמים זקוּק האדם, לנחם אוֹתוֹ צריכים ולא לתת, חלילה, פּתחוֹן פּה, בּיוֹם־דין.

– אבל רבּי, – טוֹען המגיד – כּמה רחוֹק העוֹלם מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא… בּני־אדם יוֹשבי חוֹשך וצלמות, טוֹבעים בּרפש וטיט. וּכשבּא אלוּל צריך לעוֹרר…

רבּים מהקהל מתאספים מסביב לרב ולמגיד וּמקשיבים לויכּוּח.

– כּן, כּן – מנענע הרב בּראשוֹ בּאי־רצוֹן – לעוֹרר, על־ידי דברי תוֹרה…

נעשׂים פּני המגיד זוֹעפים, מצחוֹ מחשיך, והוּא טוֹען:

– לא, רבּי, הבּריוֹת שכחוּ אלוֹהים, מלאים חטאים כּרימוֹן, יש “לקרוֹע”, להוֹכיח, לקלל. לקלל… פּוֹשעים וחָטאים… צמרמוֹרת עוֹברת את כּוּלם.

זוֹקף הרב את ראשוֹ השׂב ועוֹצר בּמגיד:

– חלילה… לא… ר' בּרוּך המז’יבּוּז’י, זכוּתוֹ יגן עלינוּ, נתחזק, ישב לפני הפּטירה על מיטתוֹ ואמר: “מעוֹלם לא אמרתי דבר־שקר. רק על שקר אחד אני מתוַדה, כּשהייתי אוֹמר אשמנוּ… בּגדנוּ…” אתם שוֹמעים?..

העיגוּל מסביב להרב הולך וצר, הכּל נדחקים אצלוֹ, מבקשים, כּביכוֹל, לחסוֹת בּצלוֹ.

ור' יחיאל עוֹמד על מקוֹמוֹ בצד מזרח הסמוּך אצל ר' נטע ונאנח:

– פּחד, אימה נוֹפלת עליך… ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים…

ר' נטע המקוֹרב מאד אצל הרבּי, בּפניו החגיגיים, בּבגדוֹ הארוֹך וּבאבנט־המשי שעליו, נוֹתן עיניו השחוֹרוֹת והחמוֹת בּר' יחיאל ותוֹהה:

– פּחד… אימה?… אדרבּא, הלא שׂמחה… מתקרבים אליו, להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מן ההכרח להתקרב אליו, הוּא קוֹרא למשפּט. מן ההכרח לעמוֹד בּמחיצתוֹ. וּמי קוֹרא? הוּא, כּביכוֹל, קוֹרא לבניו… הרי חג… שׂמחה…

ר' יחיאל מסתכּל בּר' נטע. תמה הוּא כּיצד שכח את ר' נטע העוֹמד סמוּך אצלוֹ יוֹם־יוֹם כּאילוּ לא ראה אוֹתוֹ כּל הימים האלה. וּכאילוּ הוּא, ר' נטע, מעוֹלם אחר הוּא, רחוֹק ממנוּ. פּניו מזהירים בּתקיפוּת. הרהוּרים חדשים עוֹלים על לבּוֹ של ר' יחיאל. אבל הפּחד גוֹבר שוּב עליו:

– פּחד כּזה, אימה כּזוֹ…

ר' נטע מנענע בּידיו. דוֹמה לציפּוֹר גדוֹלה הפּוֹרשׂת כּנפיה:

– עבוֹדה מתוך פּחד היא מַדרגה פּחוּתה… צריך לעבוֹד את השם־יתבּרך מתוך שׂמחה… ההרנוֹסטייפּוֹלי זכוּתוֹ יגן עלינוּ לא היה מתאנח מעוֹלם ולא היה בּוֹכה בּראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים… היה מזמר… אמת, הזמר שלוֹ והניגוּנים שלוֹ היוּ קוֹרעים את הלב… אבל מרוֹב שׂמחה. וכך צריך להיוֹת. מרגישים אוֹתוֹ, מכּירים בּבוֹרא־עוֹלם… ועל־כּן שׂמחה…

ר' נטע מתחיל מתנוֹעע בּהתלהבוּת. עיניו החמוֹת מתיזוֹת אש. הוּא פּוֹתח בּניגוּן, מהלך אילך ואילך בּבית־הכּנסת עם חשיכה סמוּך לתפילת־מעריב.

ר' יחיאל נשאר עוֹמד על מקוֹמוֹ, גווֹ שח והוּא מסיח בּינוֹ לבין עצמוֹ:

– לא. פּחד… אֵלי, אֵלי… פּחד כּזה… פּחד כּזה…

בּיוֹם הששי בּצהרים, סמוּך לשעת ההליכה לבית־המרחץ, בּא לעיירה בּעל־משפּיע עם בּשׂוֹרת השבּת בּא. יוֹשב הוּא בּעגלה כּשזרועו האחת נשענת בּדוֹפן העגלה וּבידוֹ השניה מכניס את קצה זקנוֹ ששׂיבה זרקה בּוֹ לפיו. עיניו החוּמוֹת והגדוֹלוֹת מעמיקוֹת לראוֹת בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. סמוּכה אצלוֹ מזודה של עוֹר. העגלה עמדה אצל בּית־הרב. וּכשצעדוּ שניהם, הוּא והרב, אחר שעה קלה אל בּית־המרחץ לכבוֹד שבּת, סיפּר בּעל־המשפּיע להרב:

– הצדיק ר' אברהם יהוֹשע השיל מאפּטה, זכוּתוֹ יגן עלינוּ, היה פּעם בּימי אלוּל בּדרך, לא רחוֹק ממוהילוֹב. והוּא, כּידוּע, לא נסע יחידי, תמיד היה קהל רב סביבוֹ. פּתאוֹם אמר לבני לויתוֹ: ניסע למוֹהילוֹב לקבּל את פּניה של הצדקת מרת מרים, אחוֹתוֹ של ר' שמלקה. מובן שעשׂוּ כּמצוּוה. בּינתים נוֹדע הדבר במוֹהילוֹב שהאפּטאי בּא לעיר. וּכשהוּא בּא – נמצא בּיתה של מרים מלא מפּה אל פּה. פּוֹנה האפּטאי לאשה מרת מרים, וּמבקש ממנה שתספּר משהוּ על אחיה הקדוֹש. היא עוֹשׂה את רצוֹנוֹ וּמספּרת: כּידוּע לא היה אחי ר' שמלקה נוֹתן שינה לעיניו. היה יוֹשב כּל הלילה בּעלית־הגג שלוֹ ועוֹסק בּתוֹרה, וּכשהיתה השינה גוֹברת עליו, היה מנמנם קצת כּשראשוֹ מוּטה על־גבּי קערת מים קרים. פּעם הקיץ משנתוֹ החטוּפה והנה כּבה הנר שהיה לוֹמד לאוֹרוֹ. ומרוֹב עגמת־נפש נטל את הנר ויצא אל הגזוֹזטרה שבּעלית־הגג. בחוּץ חוֹשך. העיירה ישנה. וּבעוֹד הוּא עוֹמד נבוֹך פּשט לוֹ מישהוּ יד עם נר דוֹלק ואמר לוֹ: הדלק את נרך, רבּי ר' שמלקה, ושוּב לתוֹרתך. עוֹשׂה הוּא כּפי שנאמר לוֹ וחוֹזר ללימוּדוֹ. אוּלם כּשהאיר הבּוֹקר הירהר בּדבר ותמה: איך הוֹשיט לוֹ מי שהוֹשיט נר דוֹלק בּשעה שהרחוֹב ישן כּוּלוֹ ולא היה אוֹר כּלשהוּ סביבוֹ. והגזוֹזטרה הלא גבוֹהה מהקרקע… נצטער אחי הצדיק עד שהוֹדיעוּ לוֹ מן השמים, שנעשׂה שם רעש גדוֹל, על שנפסק לימוּדוֹ ועל תוֹרתוֹ שנמצאה חסרה ושלחוּ לוֹ את אליהוּ הנביא להדליק את נרוֹ. אז – הוֹסיפה מרים לספּר – פּרץ אחי בּבכי. וימים רבּים היה שרוּי בצער על שבּגללוֹ הטריחוּ את אליהוּ הנביא. כּך סיפּרה מרים אחוֹתוֹ של רבּי שמלקה. וכשסיימה התחיל האפּטאי לבכּוֹת:

– השמעתם את החטא הגדוֹל של רבּנוּ ר' שמלקה, על מה בּכה ונצטער אוֹתוֹ צדיק? על־אחת־כּמה־וכמה עלינוּ לבכּוֹת על החטאים והפּשעים הגדוֹלים שוַדאי חטאנוּ ופשענוּ.

וכל השוֹמעים נמס לבּם מבּכי וּמתשוּבה.

מתחת בּית שחיוֹ של הרב נתוּנה הכּוּתוֹנת הלבנה והנקיה ללבּוֹש אוֹתה אחרי הרחיצה לכבוֹד השבּת והוּא מעיר בּנחת:

– אצלם, אצל הגדוֹלים, בּאמת לא היתה כּל חציצה בּין מטה למעלה, בּין הכא להתם, בּין שמים לארץ – הכּל אחד… הוָיה אחת… אוֹר אחד… כּבה האוֹר אצל ר' שמלקה, נעשׂה רעש בּשמים ושוֹלחים לוֹ את אליהוּ הנביא. וּכשמטריחים מהשמים את אליהוּ הנביא נעשׂה רעש בּלבּוֹ של ר' שמלקה…

לאחר שהרב וּבעל־המשפּיע חזרוּ מבּית־המרחץ, בּשעת שתית התה על־יד השוּלחן הערוּך כּבר לכבוֹד השבּת, עם חלוֹת־השבּת ועם הנרוֹת המחכּים לברכה, התקין בּעל־המשפּיע את פּאוֹתיו המסוּלסלוֹת וסח להרב:

– הם, הגדוֹלים, הצדיקים, זכוּתם יגן עלינוּ – וּבפרט בּראש־השנה וּביוֹם־הכּיפּוּרים, זכוּתם לבד יכוֹלה לעמוֹד לנוּ – הם יכוֹלים היו לעשׂוֹת הכּל בּעד העוֹלם, בּעד היהוּדים, בּימים הנוֹראים, בּיוֹם־הדין. ר' זוּסיה מאַנוֹפּוֹלי היה אוֹמר שדי בּדיבּוּר אחד לקרב את כּל העוֹלם כּוּלוֹ לבּוֹרא־יתבּרך. בּמלה אחת, היה אוֹמר, יכוֹלים לטהר וּלהאיר את כּל העוֹלם כּוּלוֹ. ועוֹד היה אוֹמר: כּשבּן־אדם רוֹאה פּתאוֹם מתוֹך שׂמחה של דבר־מצוה, אוֹ מתוֹך התעוֹררוּת מעצם המחשבה של מציאוּת אלוֹקים אוֹ לפעמים מאִמרה גדוֹלה של צדיק הדוֹר – כּשהוּא רוֹאה פּתאוֹם שהעוֹלם מלא בּאמת אוֹר ותפארת שבּקדוּשה, אין ללמוֹד מכּאן שנעשׂה שינוּי בּמעשׂי־בּראשית, אלא שהאדם הגיע למדרגה כּזוֹ שזכה לראוֹת את העוֹלם בּאוֹר התמידי והאמיתי שלוֹ, בּאוֹר ה' הזרוּע תמיד על מעשׂי־בּראשית.

– שמעתי בּשם ר' זוּסיה מאַנוֹפּוֹלי נוּסח אחר – מעיר הרב, כּשהוּא קם מהשוּלחן, מיטיב את הנרוֹת בּפּמוֹטים להכינם לברכה – הוּא היה אוֹמר, שדיבּוּר אוֹ מלה עם המחשבה הגדוֹלה ועם הסוֹדוֹת הגדוֹלים והעמוּקים של צירוּפי השמוֹת הטמוּנים בּהם, – יש בּכוֹחם לפעמים לתקן את העוֹלם בּאמת, וּלשנוֹת, כּביכול, מעשי־בּראשית וּלהעלוֹתם בּדרגה עילָאה…

ל“שלוֹש סעוּדוֹת” מסוּבּים אצל הרב, וּבעל־המשפּיע חוֹזר על מַאמרי חסידוּת. פּוֹתח בּענין ההתעוֹררוּת. יש איתערוּתא דלעילא ויש איתערוּתא דלתתא. יש שבּן־אדם מתעוֹרר מחמת איתערוּתא דלעילא. דרך משל, השמש מאירה וּמתעוֹררים מרוֹב אוֹרה וּמתמלאים אהבה ותוֹדה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, בּחינת הוֹדוּ לה' כּי טוֹב כּי לעוֹלם חסדוֹ. ויש איתערוּתא דלתתא, כּשבּאה על אדם, רחמנא ליצלן, עת־צרה, הן על הפּרט והן על הכּלל, והעינים פּוֹנוֹת אליו יתבּרך, לרחמיו ולחסדיו הגדוֹלים, בּחינת ממעמקים קראתיך ה‘. והנה ההתעוֹררוּת הראשוֹנה היא מַדרגה גבוֹהה יוֹתר, עילאָה. אחר־כּך המשיל את העוֹלם לפלטין שחדרים רבּים בּוֹ מוֹבילים אל טרקלין גדוֹל ונאה בּיוֹתר אשר המלך בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ יוֹשב שם בּרוֹב הדרוֹ. וּבני־אדם מתלבּטים ותוֹעים בּחדרים האלה ואין מוֹצאים את הדרך אל הטרקלין ששם מצוּי המלך. מכּיון שבּני־אדם מחפּשׂים את הדרך האמיתי אל הפּלטין של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, וּממילא, מתוֹך חיפּוּשׂיהם, הם נמצאים בּהיכל ד’ כּוּלוֹ אוֹר. וּבכן עצם העוּבדה של החיפּוּשׂ היא כּבר מַדרגה גבוֹהה. ועוֹד, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּחכמתוֹ בּרא את עוֹלמוֹ, עד ש“אָנה אלך מרוּחך ואָנה מפּניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציע שאוֹל הנך. אשׂא כנפי נשר, אשכּנה בּאחרית ים, גם שם ידךָ תנחני ותאחזני ימינךָ. וַאוֹמַר אך חוֹשך ישוּפני ולילה אוֹר בּעדני, גם חוֹשך לא יחשיך ממךָ, ולילה כּיוֹם יאיר, כּחשיכה כּאוֹרה”. “גם כּי אלך בּגיא צלמות לא אירא רע, כּי אתה עמדי”. ולית אתר פּנוּי מניה. כּן המשיך ואמר שכּל מה שאנוּ רוֹאים אינוֹ אלא בּחינת לבוּש ותוֹך־תוֹכם הוּא אוֹר זרוּע לצדיק. וּלהשיג את האוֹר הזה אפשר רק דרך דביקוּת בּעוֹשׂה מעשׂה־בּראשית, ורק אז מגיעים לכלל השׂגה של כּוּלוֹ שבּת, כּוּלוֹ יוֹם־טוֹב… והנה חוֹדש אלוּל כּבר בּא, כּל־שכּן שצריכים להתמסר וּלהתדבּק למי שכּוּלוֹ אהבה, כּוּלוֹ טוֹב, כּוּלוֹ קוֹדש וָאוֹר…

בּמוֹצאי־שבּת מתאספים שוּב אצל הרב להסב יחד עם בּעל־המשפּיע בּ“מלווה־מלכּה”. הרבּנית בּצעיף־המשי השחוֹר שלה וּבשׂמלת־המשי השחוֹרה, שׂמלת־השבּת, עוֹרכת את השוּלחן ושׂמה עליו חלוֹת של שבּת, קערה של דגים וצלַחוֹת של מי־פּירוֹת. נוֹטלים את הידים בּקדוּשה וּביראת שמים, מסבּים לשוּלחן עוֹד בּגדי־שבּת עליהם, סוּרדוּטים של משי ואבנטי־משי וּבעינים געגוּעים לשבּת־מלכּתא. שרים זמירוֹת. חוֹזרים על מאמר של צדיק. מסַפּרים מעשׂיוֹת מהני בּני עילַאה בּשייכוּת לאלוּל וימים נוֹראים. הרב מרים את עיניו החמוּרוֹת שהן רכּוֹת כּל־כּך וּמלאוֹת חסד בּשעה שהן מבּיטוֹת אל מישהוּ, וּמסַפּר:

– הלא ידוּע המעשׂה על ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה והרב ר' בּרוך ממז’יבּוּז.

ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה ור' בּרוך ממז’יבּוּז היוּ מחוּתנים זה לזה. כּידוּע, בנוֹ של ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה, ר' יצחק, היה חתנוֹ של ר' בּרוך ממז’יבּוּז. וחזקה היתה לר' יוֹסף מיאמפּוֹלה לבוֹא בּאחת השבּתוֹת שבּחודש אלוּל לר' בּרוך למז’יבּוּז. וּלמחרת השבּת היה ר' בּרוּך יחד עם חתנוֹ, ר' יצחק, ועם כּל קהל החסידים שלוֹ, מלווים את ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה עד לחוּץ לעיר. בּשנת תקע"א, כּמקוּבּל בּכל שנה, בּא ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה לאחת השבּתוֹת בּחוֹדש אלוּל לר' בּרוך ממז’יבּוּז. למחרת השבּת, כשהיאמפּוֹלי היה צריך לעשׂוֹת את דרכּוֹ מצווה המז’יבּוּזי כּי השנה לא ילווה איש את היאמפּוֹלי חוּץ ממנוּ. גם ר' יצחק לא יתלווה אליו, רק הוּא לבדוֹ. ישבוּ שניהם בּעגלה ויצאוּ מן העיר. וּכשהגיעוּ ליער, לא הרחק מהעיר, עצרוּ את העגלה. ירדוּ מעליה ונכנסוּ ליער. ור' יצחק שלא נתלווה אליהם, אינוֹ יוֹדע מנוּחה ונפשוֹ כּלתה לדעת על מי ועל מה ידוּבּר בּיניהם. שׂוֹכר הוּא עגלה ונוֹסע אחריהם. מדבּיק אוֹתם וּבא גם הוּא בּחשאי וּבהסתר אל היער, אחריהם. והנה עוֹמדים הם אצל אילן אחד ומסַפרים זה עם זה. ושוֹמע הוּא את המז’יבּוּזי אוֹמר ליאמפּוֹלי:

– מחוּתן, בּעוֹלמוֹת העליוֹנים גדוֹל הקטרוּג על העוֹלם, על כּלל־ישׂראל, והמקטרג ידוֹ על העליוֹנה. הלא רוֹאים זאת בּחוּש, הכּל לפי העוֹנשין. ואי אפשר עוֹד לשׂאת את צרוֹת העוֹלם, את יסוּרי בּני־ישׂראל, את קשי הגלוּת והשעבּוּד. וּבכן אין בּרירה ואין עצה רק אם יסתלקוּ מן העוֹלם שני צדיקי הדוֹר, והמה יקימוּ רעש לפני כּסא הכּבוֹד וישתדלוּ שיהיה סוֹף וקץ לדבר. רחמנוּת על בּני־האדם. ונפל הגוֹרל על שנינוּ. אינני רוֹאה אחרים זוּלתנוּ שיהיוּ ראוּיים לכך. אני מצדי מוּכן ומזוּמן. ואני מבקש ממנוּ, מחוּתן, שגם הוּא יסכּים לכך.

עוֹנה לו היאמפּוֹלי שאינוֹ יכוֹל להסכּים לכך.

– איני יכוֹל. יש לבקש עצוֹת אחרוֹת.

אומר המז’יבּוּזי שאין עצוֹת אחרוֹת, והוּא מוֹסיף לבקש וּלהתחנן לפני היאמפּוֹלי, שיסכּים, עד שלבסוֹף חזר בּוֹ זה והסכּים.

וּבאוֹתה שנה נסתלקוּ שניהם, זכוּתם יגן עלינוּ.

– מעֵין כּוֹח של מעלה היה להם, לגדוֹלים האלה – מסיים הרב וּמסתיר את ראשוֹ השׂב בּשתי כּפּוֹת ידיו כּשהן נשענוֹת על השוּלחן.

פּתח בעל־המשפּיע ודיבּר על שני הדרכים שיש לצדיקים בּעבוֹדתם בּראש־השנה וּיוֹם הכּיפּוּרים. יש שנאנחים, בּוֹכים וּמתיפּחים בּימים הנוֹראים עד שצריך להשיב את רוּחם, כּי הם מתעלפים מרוֹב אימה וַפחד. ור' נטע מחלם היה עוֹמד בּיוֹם הכּיפּוּרים, כּל המעֵת־לעֶת על רגליו, ולא היה זע אף בּאבר אחד כּלשהוּ, ממש כּאבן דוֹמם מרוֹב יראה. ואחרים להיפך, בּראש־השנה ויוֹם הכּיפּוּרים הם שרים ורוֹקדים, מרוֹב שׂמחה וחדוה שהם קרוֹבים כּל־כּך להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, לעמוֹד במחיצתוֹ בּשעת המשפּט, בּיוֹם־הדין. בעל־המשפּיע מעלה מעשׂה שהיה בּר' מאיר מאפּטה, שדרכּוֹ בּקוֹדש היה להלהיב את לבּוֹתיהם של בּני ישׂראל להקדוֹש־בּרוּך־הוּא מתוֹך שמחה עצוּמה.

– פּעם, מסַפּרים, בּערב יוֹם הכּיפּוּרים, כּשהקהל היה מכוּנס בּבית־הכּנסת לתפילת כּל־נדרי, בּא הוּא בּמרוּצה לבית־הכּנסת וקרא: יהוּדים, נתפּייס עם התוֹרה הקדוֹשה שאין אנוּ מקיימים את מצווֹתיה! נתפּייס עם אבינוּ שבשמים שאין אנוּ שוֹמעים בּקוֹלוֹ! ויצא מבּית־הכּנסת והלך לוֹ. וּכשחזר מצא את הקהל בּוֹכה. נזף בּהם ואמר: יהוּדים, לא לזאת נתכּוַנתי… יש אלוֹהים בּשמים ואתם בּוֹכים… היוֹם אנוּ מתקרבים אליו, עוֹמדים אתוֹ בּמחיצה אחת ואתם בּוֹכים… רק בּשׂמחה נחזוֹר אליו… והתחיל לפזם את “האַדרת והאמוּנה” בּהתעוֹררוּת כּזוֹ וּבחדוה כּזאת, עד שכּל הקהל נתלווה אליו, הניחוּ איש יד על כּתף רעהוּ ויצאוּ בּריקוּד מתוֹך שׂמחה והתלהבוּת.

מזכּירים את ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב שידע כּל דרכי העבוֹדה. יש שהיה מתעלף בּיוֹם הכּיפּוּרים בּשעת התפילה וּכשהיוּ משיבים את רוּחוֹ היה טוֹען:

– היתכן? אני, אני הוּא זה העוֹמד בּמחיצה אחת עם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא?.. איני כּדאי וראוּי לכך… איני יכוֹל… איני אלא בּשׂר־ודם… יניח אוֹתי, מה רצוֹנוֹ ממני… איני יכוֹל לשׂאת זאת… איני רוֹצה… ואינו יכוֹל…

– וּכלוּם אפשר לשׂאת זאת?.. – לוֹחש ר' יחיאל בּאזני ר' נטע היוֹשב על ידוֹ?. – כלוּם אפשר להכיל כּל אלה? פּחד כּזה… אימה כּזוֹ…

פּוֹתחים כּוּלם יחד בּניגוּן בּלי מלים, וּבדביקוּת וּבחוֹם שבּלב.

ור' יחיאל ור' נטע נדבּרוּ בּיניהם, בּשעת חזירתם לביתם מה“מלווה־מלכּה”, לילך מחר אל הרבּי, ר' יחיאל הוּא שהציע זאת:

– איני יכוֹל לנוּח… איני מוֹצא לי מקוֹם… אל הרבּי.

ר' נטע הסכּים בשׂמחה.

וּלמחרת אחרי תפילת־שחרית יצאוּ שניהם, כּשהטלית־ותפילין מתחת לבית־שחים, ללכת אל הרבּי. דרכּם עוֹברת בּין שׂדוֹת צהוּבּים, וּכשהגיעוּ אל היער שנראה להם עוֹמד בּאבלוּת וקדרוּת, נכנסוּ וישבוּ מתחת לאילן אחד לנוּח.

רוּח קריר וטחוּב מתלחש בּין עליהם הצהוּבּים של האילנוֹת. עוֹבר ולוֹחש בּשביל מתפּתל וּמלא סוֹד, בּין האילנוֹת, בּלא לדעת להיכן וּלשם מה. הרוּח מסַפּר לכל עץ וקנה:

– אלוּל. ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים באים. קוֹל אדוֹני קוֹרא.

אוֹמר ר' יחיאל מעל תל העלים הצהוּבּים:

– “אנא אלך מרוּחךָ ואנה מפּניךָ אברח?”.. אֵי מקוֹם לברוֹח וּלהסתתר מפּניו…

עוֹנה ר' נטע:

– וּבכן, אדרבּא, בּכל מקוֹם הנהוּ… “גם כּי אלך בּגיא צלמות לא אירא רע, כּי אתה עמדי”… בּכל מקוֹם אתה עמדי… לית מקוֹם פּנוּי ממנוּ… וּבכן הלא טוֹב… הלא שׂמחה…

– ואוֹתי פּחד יאחזני – מתאוֹנן ר' יחיאל – בּמה אזכּה שימחוֹל לנוּ… לוּ היה בּא לידינוּ איזה דבר של מסירוּת־נפש… במה בּאים אליו ליוֹם־הדין?.. פּחד כּזה…

פּוֹתח ר' נטע בּניגוּן, אט אט עד שהוּא מתגבּר ועוֹלה, והוּא שר בּקוֹל וּבהתלהבוּת. וּבת־קוֹל עוֹנה לוֹ מתוֹך היער.

– מקנא אני בּאילנוֹת הללוּ – טוֹען ר' יחיאל – על כּל עשׂב ועשׂב מלאך מכּה ואוֹמר: גדל, והם צוֹמחים וּפוֹרחים ועוֹשׂים פּרי כּרצוֹנוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. אבל בּן אדם… בּן אדם…

למעלה מעל האילנוֹת טסה סיעה של צפּרים. הם טסים, מבקשים ומחפּשׂים משהוּ במרומי אלוּל וּמסיחים בּיניהם ואוֹמרים אחד לאחד:

– אלוּל… ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים בּאים…


 

ג    🔗

וּבוֹקר אחד זרח השמש, כּאילוּ שכח כּלל כּי בּאלוּל הוּא עוֹמד, בראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים. רוּח רך וחמים נשב על הנחל שעל־יד העיירה, על היער הצהוֹב שם בּאוֹפק, עבר על־פּני השׂדוֹת הריקים והצהוּבּים וּבא אצל גבעוֹלי תפּוּחי־האדמה הכּפוּפים והנוֹבלים כּמעט שמאחוֹרי הבּתים. והעיירה כּאילוּ זקפה את ראשה. הרב בּצעדוֹ מבּית־הכּנסת אחרי תפילת־השחרית, מעיל־המשי שלוֹ נתוּן על כּתפיו והוּא אוֹמר למלווים אוֹתוֹ:

– כּאילוּ אין אלוּל… כּן. העיקר הוּא הבּטחוֹן… הלא הוּא בּעל־הרחמים…

חיים הרוֹכל רץ בּכל כּוֹחוֹ וּמגרש עז מהגינה שלוֹ. רץ אחריה דרך הרחוֹב וצוֹעק בקוֹלוֹ העבה:

– את הגינה שלי היא מחריבה. שנה חשוּכה, שחוֹרה וּמרה עליה.

ור' שמוּאל בּא מבּית־הכּנסת וּמוֹצא על הגזוֹזטרה את כּלתוֹ הצעירה וּבנוֹ כּשהם מתלוֹצצים על חיים הרוֹכל הרוֹדף אחרי עזוֹ, וּצחוֹק נוֹלד על שׂפתיו:

– העז מחריבה את הגינה שלוֹ ואתם צוֹחקים.

על שׂפתי שלָשתם מאיר צחוֹק, כּצחוֹק אוֹר החמה על השׂדוֹת מסביב לעיירה.

אבל אחרי הצהרים אלוּל שוּב גוֹבר. הרוּח החמים והרך בּא לזמן־מה כּאילוּ רק להוֹדיע משהוּ והוּא גז ונעלם. האוֹפק, כּוּלוֹ אלוּלי, הוּשפּל והוּנמך שוּב, אל היער הצהוֹב, אל השׂדוֹת השוֹממים והצהוּבּים. הנחל התכּווץ שוּב לתוֹך עצמוֹ והחמה הבינה:

– אלוּל…

ולמחרת בּא בּוֹקר עצוּב וקר. בּעוֹד כּנפי הלילה השחוֹרוֹת פּרוּשׂוֹת בּין שמים וארץ, בּאה רוּח צוֹננת והביאה אתה ממזרח לבנוּת טחוּבה ועצוּבה. והלבנוּת התפּשטה בּקרירות בּעוֹלם, על־גבּי השׂדוֹת הצהוּבּים והרטוּבּים, על היער הצהוֹב ועל־גבּי הנחל המתכּווץ מקרירוּת. פּה ושם על־יד גזוֹזטרה של איזה בּית הקיצה עז מנמנוּמה. עמדה בּעצלתים, מתחה את אבריה והלכה לה, לא מרוּצה, על־פּני רחוֹב העיירה הישנה והעצוּבה. סוּסוֹ הזקן של חיים הרוֹכל, עמד מדוּבלל־רעמה על רגליו בּאוּרוַתוֹ הישנה והחרבה, הוֹציא את ראשוֹ, נאנח ושקע בּהרהוּרים, כּששׂפתוֹ התחתוֹנה משוּרבּבת וּמרוּפּטת. והלוֹבן ממזרח מתרחב וּמתפּשט וּמוֹדיע:

– עוֹד מעט וזרחה החמה, אבל חמה אלוּלית. הלא – אלוּל!

והנה עצר הרוּח לשעה קלה את נשימתוֹ, כּאילוּ הוּא ממתין לראוֹת מה יעשׂה כּאן. והחמה יצאה כּמוֹ שבּישׂרוּ עליה הרוּח והלבנוּת ממזרח – קרה ועצוּבה, והרוּח חידש את נשימתוֹ הקרה והרטוּבּה.

עם שחרית, לפני התפילה, נפגש חיים הרוֹכל בּגינה שלוֹ עם שכנוֹ שמרל החנוָני. שניהם בּאוּ לראוּת את הגינוֹת שלהם – אם הגיעה השעה להוֹציא את תפּוּחי־האדמה. נשׂא שמרל החנוָני, רזה־גוּף ודל־זקן, את עיניו אל האוֹפק הכּהה, והוּא מסיח לנפשוֹ:

– כּשבּא אלוּל מבינים, שהאדם הוּא חסר־דעה.

– הכּל טיפּשים, הכּל! – מקיש חיים הרוֹכל בּשׂפתיו העבוֹת.

– אחרי חג־הפּסח – ממשיך שמרל החנוָני את מחשבוֹתיו – היתה מריבה בּינינוּ על חלקת אדמה שגזלת ממני. על מה אנשים רבים? כּאילוּ לא די לנוּ, לכל אחד ואחד, בּארבּע אמוֹת לקבר.

– ודאי… הדין היה עמי – אוֹמר חיים הרוֹכל – אוּלם אם יאמרוּ אנשים שאין הדין עמי, הריני מוּכן להחזיר לך מה שנטלתי אפילוּ עם תפּוּחי־האדמה שזרעתי בּחלקת האדמה. כּי מה הוּא האדם? שויוֹ פּחוֹת אפילוּ מתפּוּח־אדמה. כּי תפּוּח־אדמה כּשטוֹמנים אוֹתוֹ בּתוֹך האדמה הוּא פּרה־ורבה וּבן־אדם כּשקוֹברים אוֹתוֹ – סוֹף וחסל…

בּינתים נראוּ בּשמים עננים קרוּעים, כּהים, עמוּסי הרהוּרים נוּגים. הם פּוֹרשׂים צללים קרים וּרטוּבים על־פּני האדמה, וּכאילוּ הם מחפּשׂים מה בּרוּם השמים. מרחפים אילך ואילך בּרוּח נכנעת:

– אחת היא: כּאן אוֹ שם. מנוּחה לא תמצא וּמעצמך לא תיסתר. הלא הכּל בּידך, אלוֹהים, בּידך…

אצל בּיתה של סוֹשה הבּלָנית פּרצה מריבה, בּינה ובין שכנתה ציפּה החלבּנית. בּעליהן מתערבים, רעש וצוָחוֹת. עוֹברים ושבים מתאספים לראוֹת מי זה, מי זה המקים מריבה בּעת כּזאת, בּאלוּל, מתערבים ואוֹמרים:

– היתכן? אלוּל, והללוּ מריבים. אין מוֹרא אלוֹהים בּלבּם.

שני הצדדים מתלהבים וטוֹענים:

– אינכם יוֹדעים מה צרוֹת הם גוֹרמים לנוּ.

עוֹנים מהמתקהלים:

– אבל הרי אלוּל!.. חוֹדש אלוּל!..

תוֹלים שני הצדדים את עיניהם בּשׂדוֹת הריקים והצהוּבּים, בּיער הצהוֹב שם בּאוֹפק וּבעננים העגוּמים ואוֹמרים זה לזה:

– הלוַאי שימחוֹל לכם אלוֹהים, כּשם שאנחנוּ מוֹחלים לכם.

וציפּה חוֹטפת בּשרווּלה של סוֹשה וּמתחַננת:

– לא… לא… אבל אמרי בּפה מלא שאַת מוֹחלת לי.

וסוֹשה אף היא תוֹבעת מבּת־דבבה:

– גם אַת מוֹחלת לי, בּלב שלם, בּלב שלם. הלוַאי שנתבּרך כּוּלנוּ בּשנה טוֹבה.

בּשעת תפילת־השחרית בּבית־הכּנסת נאנחים מרה. ר' יחיאל ור' נטע כּבר חזרוּ מהרבּי. עוֹמדים הם זה אצל זה וּמתפללים. ר' נטע מתנענע, מסלסל וּמזמר בּחוֹם ור' יחיאל עוֹמד עטוּף בּטליתוֹ מעל לראשוֹ, מתכּווץ מפּחד ונאנח מרה.

אחרי התפילה נראה ברחוֹב ר' יוֹאל השמש והקבּרן. קוּפסת הטבּק וּמקלוֹ בּידוֹ. אחריו גברים ונשים. בּאוּ מהסביבה לקבר־אבוֹת. בּשעה זוֹ מחַזקים את הקשר עם הדוֹרוֹת שעברוּ. כּל דוֹר וַדוֹר הלא טבּעת היא בּשרשרת הגדוֹלה מאז בּרוֹא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את עוֹלמוֹ. וטוֹב לשאת את עוּלו יחד עם הדוֹרוֹת שעברוּ. הנה מוֹליך אוֹתם ר' יוֹאל אל “המקוֹם הקדוֹש” להראוֹת להם את הקברים.

וּבגינוֹת שמאחוֹרי הבּתים מלקטים את תפּוחי־האדמה. המחרשה פּוֹלחת את לב האדמה וּרגביה הרכּים מתהפּכים הצדה וּמכסים אתם את גבעוֹלי תפּוּח־האדמה הצהוּבּים והכּמוּשים. והאדמה מגלה את פּלאיה: אוֹכל לבן־אדם. גברים ונשים הוֹלכים אחרי המחרשה. שוֹאפים את הנשימה הטחוּבה של האדמה השחוֹרה, מלקטים את תפּוּחי־האדמה, וּבה־בּשעה מחשבה מעיקה על הלב:

– כּן… יבוּל של בּרכה. תוֹדה לאל. אבל לוַאי שיכתבנוּ ויחתמנוּ לשנה טוֹבה. שנה של חיים. שנה של בּריאוּת.

שוֹלחים את העינים מסביב: גינוֹת צהוּבּוֹת ונוֹבלוֹת, אילנוֹת בּוֹדדים ערוּמים כּמעט, והמחשבות נמשכוֹת:

–כּן… יבוּל של בּרכה… וּבתוֹך אדמה זוֹ נקבּרים… רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, כּתבנוּ בּספר חיים ושלוֹם…

והערב יוֹרד כּבד, צוֹנן, רווּי־פּחד.

וּבשעת תפילת־מנחה־וּמעריב מתאַנחים:

– בּמוֹצאי־שבּת כּבר הסליחוֹת הראשוֹנוֹת…

ור' יחיאל כּשהוּא הוֹלך מבּית־הכּנסת בּערב, מתעכּב ונשאר עוֹמד אצל בּיתוֹ. תוֹלה עיניו מתוֹך חרדה בּשמים הצוֹננים אף הם, בּלילה העסוּק בּעצמוֹ וּבסוֹדוֹ, בּאלוּל שלוֹ… והוּא מהרהר:

– בּמוֹצאי־שבּת, הסליחוֹת הראשוֹנוֹת… הסליחוֹת הראשוֹנוֹת… אדוֹני, החפץ אתה במוֹת האדם?.. אמת, אשמנוּ, חטאנוּ… חטאנוּ… אבל כּלוּם חפץ אתה במוֹת האדם?.. אימה וָפחד… אדוני!..


 

ד    🔗

וּבליל אפל וטחוּב נשמעה דפיקה סתוּמה ואילמת בּתריסים. ר' יוֹאל השמש מכוּוָץ בּתוֹכוֹ, מזדרז ועוֹבר, כּחזוֹן ליל, מבּית לבית, דוֹפק בּתריסים וקוֹרא:

– קוּמוּ לסליחוֹת… ל־סלי־חוֹת…

ותיכף ניצנץ אוֹר בּבּתים וּלאחר שעה קלה כּבה שוּב. דלתוֹת נפתחוּ ונסגרוּ בחריקוֹת ליל. ואנשים נראוּ בּרחוֹב נחפּזים וּממַהרים בּחוֹשך הלילה אל בּית־הכּנסת.

בּכוֹבד־ראש של יראת־שמים פּוֹסע הרב בּראש שח, וּמהרהר:

“קידמוּ עיני אַשמוּרוֹת לָשׂיח בּאִמרתךָ”… בּאַשמוּרוֹת אֶהגה בּךָ"… סליחוֹת…

ר' נטע כּשהוּא רץ בּחוֹשך ועוֹבר לפני ר' יחיאל המכוּוַץ בּתוֹכוֹ ממַלמל לעצמוֹ:

לסליחוֹת… לסליחוֹת…

ר' יחיאל מתעכּב בּהליכתוֹ ועוֹמד בּאמצע הרחוֹב. כּבד ואילם הלילה, וּרווּי סודוֹת נוֹראים. הסוֹדוֹת גוֹנחים אילמים וּכבדים מכּל פינוֹת החוֹשך והם רוֹבצים בּכּל. ודוֹמה עליו על ר' יחיאל שהחטאים, העווֹנוֹת והפּשעים של כּל אדם על הארץ נצטבּרוּ יחד ויצרו את ליל החוֹשך הזה והם לוֹחצים וּמעיקים על השמים והארץ. רוֹצים בּתשוּבה וּמפחדים מפּני עצמם. וּמחשבה מעיקה על מוֹחוֹ של ר' יחיאל:

– מה לעשׂות?.. ומה אם אלוֹהים אינוֹ מוֹחל לוֹ לאדם, מה אז?.. אין מנוֹס… אם אלוֹהים גוֹזר… אם הוּא חוֹתם למות ולא לחיים… אין מנוֹס… מה לעשׂוֹת עוֹד?.. אין מנוֹס…

הוּא מתחיל רץ מפּחד בּתוֹך ליל החוֹשך. הוּא בּוֹרח מהלילה, מעצמוֹ, מאלוֹהים… הוּא עוֹזב בּמרוּצה את העיירה. רץ…

עייף, נטוּל כּוֹח נטפּל בּשׂדה לאילן בּוֹדד ועוֹמד על ידוֹ, נשען עליו כּאילוּ רוֹצה ליסתר בּוֹ, להידבּק בּוֹ. וּכאילוּ מבקש אצלוֹ מפלט ועזרה. הוּא מבּיט בּעיניו המלאוֹת חרדה אל ליל־החוֹשך ורוֹאה את עצמוֹ יחידי בּשׂדה מחוּץ לעיר אצל אילן בּוֹדד והוּא שוֹאל עצמוֹ בחרדה:

– להיכן אני רץ?.. ממי אני בּוֹרח?.. מאלוֹהים?.. אנא אפשר לנוּס מפּניו?.. איפה להיסתר מפּניו?..

הוּא עוֹמד ורוֹעד כּוּלוֹ מפּחד וחרדה. וכפוּף וּמכוּוַץ בּתוֹכוֹ הוּא חוֹזר אל העיירה, אל בּית־הכּנסת.

כּבד, אפל ואילם הלילה. וּבתוֹך האֵלם הזה עוֹמד לוֹ בּית־הכּנסת מלא אוֹר וָאש. וצעקוֹת־תפילה בּוֹקעוֹת מתוֹכוֹ. דוֹמה שכּל הפּשעים והעווֹנוֹת והחטאים של כּל העוֹלם, של כּל האדם על־פּני האדמה העמיסוּ המכוּנסים כּאן על עצמם. נוֹשׂאים אוֹתם עליהם, על כתפיהם. בּעצם הלילה קמוּ, הציתוּ אוֹר בּתוך הלילה האפל, להדוֹף את החוֹשך מממשלתוֹ. וּבבית־הכּנסת המוּאר הם עוֹמדים בּבכיה וּבצעקה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא. מתחַננים לפניו וּמבקשים על העוֹלם, על האדם…

בּוֹקעים ועוֹלים מתוֹך בּית־הכּנסת המוּאר זמרה ותחנוּנים:

– גדוֹל ה' וּמהוּלָל מאד, ולגדוּלתוֹ אין חקר… מאֵין כּמוֹך ה‘, גדוֹל אתה וגדוֹל שמךָ בּגבוּרה… לךָ יוֹם אף לךָ לילה, אתה הכינוֹת מאוֹר וָשמש, מי ימַלל גבוּרוֹת ה’, ישמיע כּל תהילתוֹ… לך ה' הגדוּלה והתפארת והנצח וההוֹד, כּי כל בּשמים וּבארץ, לך ה' הממלכה.

וּבבכי ויללה בּוֹקעת תפילה מבּית־הכּנסת:

– הנשמה לךְ והגוף פּעלָךְ, חוּסה על עמלָךְ…

ר' יחיאל עוֹמד אצל בּית־הכּנסת, נשען על הגזוֹזטרה וּבוֹכה מר:

– אדוֹני, אדוֹני, שלָךְ… הכּל שלָךְ… אמת… אמת… אבל מה לנוּ, לבני־האדם, בּין השמים והארץ?.. רחם עלינוּ, רחם על בּני־אדם… חוּסה…

בעינים זוֹלגוֹת דמעוֹת נכנס ר' יחיאל לבית־הכּנסת. ועוֹד קוֹל של בּכי נתוַסף ונתחבּר לקוֹלוֹת־התפילה המתחַננים וּכבר הם תוֹבעים מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא: מה הוּא רוֹצה מן האדם, מבּני־ישׂראל; די!.. די!.. כּבר הגיעה העת שיבוֹא סוף, שיקיץ הקץ…

– שמע קוֹלנו, ה' אלוֹהינוּ, חוּס ורחם עלינוּ וקבּל בּרחמים וברצוֹן את תפילתנוּ.

וּמלאים הלבבוֹת כּאב וצער מקשי הגלוּת וצער השעבּוּד. עם מפוּזר ומפוֹרד מתיסר ונענש יוֹתר מן המידה. וכי לא הגיעה שעת־רחמים? וכי עדיין לא עת לחננה? הן, אמת, חטאנוּ, פּשענוּ, כּלוּם בּנוּ לבדנוּ האשם?

– השיבנוּ ה’אליךָ ונשוּבה, חַדש ימינוּ כּקדם.

גוֹמרים את הסליחוֹת עייפים מהבּכי וּמהצעקוֹת. וּבינתים נוֹלד שחר חיור רטוֹב ועצוּב, שחר של ימי סליחוֹת. הוּא מפציע והוֹלך עד שמגיע אל בּית־הכּנסת. מכבּים את הנרוֹת. אחדים ממהרים אל ה“חדר השני” להתפּלל שחרית בּמנין הראשוֹן. הרב מתכּוֹנן ללכת למקוָה, לטבילה של שחרית. ר' יחיאל עוֹמד על מקוֹמוֹ שחוֹח ובוֹכה. ור' נטע משׂים ראשוֹ בּשתי כּפּוֹת ידיו, מַסמיך את מרפּקיו אל הכּוֹתל וּמוֹשך לוֹ ניגוּן חסידי, בּלי מלים, מלהיב את דמיוֹנוֹ למעלה, למעלה, תחנוּנים וּתביעה כּאחד:

– אַ־בּא־בּא־בּא־בּאם… בּא־בּא־בּא־בּאם. בּא־בּא־בּא־בּאם, בּא־בּא־בּאם…

מרגע לרגע הוּא שוֹקע יוֹתר בניגוּן החסידי הישן בּהתלהבוּת וּבחוֹם; הוּא מתחיל מנענע ידיו, נעקר וּמתרוֹמם ממקוֹמוֹ, מרחף וטס הרחק הרחק, מעל לאלוּל, מעל כּל העוֹלם:

– אַ־בּא־בּא־בּא־בּא־בּאם… בּאם־בּאם־בּאם… – טס וּמרחף ר' נטע. וּמלאה מַהוּתוֹ שירה ושבח, כּי גדוֹל אלוֹהים והנשמה, והאדם הוּא חלק אלוֹה ממעל… האדם דבק בּאלוֹהים… וּבזה הסוֹד הגדוֹל… ועם הניגוּן וּמתוֹך הניגוּן מתדבּקים בּאלוֹהים וּמגיעים למדרגה כזוֹ הכּוֹללת הכּל: רעיוֹן וּמחשבה… למעלה מכּל מחשבה… ההוָיה בּעצמה… והמתיקוּת מַגעת עד כּלוֹת־הנפש…

– אַ־בּא־בּא־בּא־בּאם… – כּלה ונמשכת נשמתוֹ לאלוֹהים מתוֹך הניגוּן.

וּבחוּץ ממהרת וּמתקרבת לבית־הכּנסת אשה זקנה, נמוּכה וּכפוּפה לאדמה. פּניה מעוּוָתוֹת וּמלאוֹת קמטים שמסַפּרים בּבת־צחוֹק מר וקר של זקנה:

– הא?.. מה?.. על־דבר החיים?.. שאלוּ אוֹתי, שאלוּ את הקמטים הקרקעיים שעל פּני – פֶה!..

– שם, שם… בּעוֹלם הבּא… שם גן־עדן יש… צריך להתפּלל, צריך לבקש… צריך להתחנן… אוֹ־וַא, גן־עדן!.. “הנני מוּכן וּמזוּמן”, מיד, דרך האדמה החשכה לבוֹא וּלהגיע אל האוֹר הגנוּז שם…


 

ה    🔗

בּתקיפוּת וּבחוּמרה מתוּחה בּא הבּוֹקר לעוֹלם. בּמחשבוֹת של חג בּא, אבל רווּי־פּחד. כּפוּפים העשׂבים הצהוּבּים בּשׂדוֹת השוֹממים מסביב לעיירה, כּאילוּ כּרעוּ, נפלוּ לארץ הקרה. והחמה כּאילוּ נרוֹת שחוֹרים בּאוֹרם הכּהה־צהבהב מלווים אוֹתה. היוֹם – ראש־השנה, יוֹם־הדין הגדוֹל היוֹם.

בּרוּח מרוֹמם וּבלבּוֹת שבוּרים, בּחגיגיוּת וּבחרדת נפש, הוֹלכים בּבּוֹקר אל בּית־הכּנסת. מתעטפים הגברים בּטליוֹתיהם. למעלה בּעזרת־הנשים עוֹמדוֹת הנשים מקוּשטוֹת בּתכשיטי חג, בּחרוּזי־מרגליוֹת וּבעגילים עתיקים, וּלבוּשוֹת לבנים, רמז וּבקשה מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שכּן תזדכּך ותטהר, רבּוֹן־העוֹלמים, נשמתנוּ מכּל עווֹן וחטא. על העמוּד דוֹלקים נרוֹת גדוֹלים בּלהבה צהבהבת־כּהה.

עוֹמד בּעל־תפילת־השחרית לפני העמוּד, לבוּש “קיטל” לבן מתחת טליתוֹ המכסה את ראשוֹ, וּבבכי מר הוּא מסַפּר לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את המחשבה האיוּמה הקוֹרעת את הלב:

יָרֵאתִי בִפְצוֹתִי שׂיחַ לְהַשְחִיל…

וכל לב מלא חַלחַלה וכל גוּף רוֹעד: היוֹם ראש־השנה, יוֹם־הדין הגדוֹל. לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עוֹמדים בּדין, והעינים מלאוֹת דמע.

וּמֵאֵימַת הַדִּין נַפְשִׁי תַבְחִיל…

מְקוֹרֵי עַפְעַפִּי אַזִּיל כְּמַזְחִיל…

צְדָקָה אֲקַוֶּה מִמְךָ וְאוֹחִיל…

וּכתינוֹקוֹת תוֹעים, עזוּבים, חסרי־ישע מתחַננים בּבכי־מר:

– זכרנוּ לחיים מלך חָפץ בחיים וכתבנוּ בספר החיים למענך אלוֹהים חיים…

זמן רב בּוֹכים וּמתפּללים לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, הבּוֹחן לבבוֹת ביוֹם־דין… החוֹמל על מעשׂיו ביוֹם־דין… מתפּללים וּמתחננים בּעד בּרוּאיו, מבקשים רחמים על בּני־אדם.

גוֹמרים את תפילת־השחרית. מוֹציאים מארוֹן־הקוֹדש את ספר־התוֹרה עטוּף תכריכי־משי וענוּד עטרה של כּסף. נוֹשקים את התוֹרה הקדוֹשה בּאהבה וּבצמאוֹן. מַעלים אוֹתה על הבּימה. מגלגלים וּפוֹרשׂים וּמגלים את הכּתוּב בּה. מתמלאים הלבבוֹת גאוֹן וגאוָה: תוֹרה קדוֹשה ושוֹפעת אוֹר יש לנוּ. מאלוֹהים ניתנה לנוּ. מהר סיני הבּוֹער. מתנה לנוּ ואנחנוּ שוֹמרים עליה מאז כּעל בּבת עין. בּכל הצרוֹת והפּגעים שעברוּ על ראשינוּ, אוֹתה, את התוֹרה, לא עזבנוּ, תמיד אימצנוּה ללב, את עטרת ראשנוּ…

עוֹמד הרב על הבּימה על־יד ספר־התוֹרה הפּתוּח. כּל העינים והלבבוֹת פּוֹנים אל הרב ואל התוֹרה. פּני הרב מאירים, מתוֹך שׂיבת זקנוֹ וּפיאוֹתיו, בּגאוה קדוֹשה על התוֹרה הקדוֹשה וּמהכּרת ערך האלוֹהים ועמוֹ ישראל. והוּא קוֹרא בּתוֹרה. נשמתוֹ מתנַגנת בּניגוּן הקריאה של ראש־השנה, המסַפּר על עם־קדוּמים ונעלה עטוּף טליתוֹת לבנוֹת עם פּסי תכלת ועטרוֹת כּסף, מסַפּר על עם נשׂוּא־עינים לשמים, על נפלאוֹת הבּוֹרא הכּתוּבים בּתוֹרה בּאוֹתיוֹת אש…

גוֹמרים את קריאת התוֹרה וּבקדוּשה וּביראה מתכּוֹננים לתקיעת שוֹפר.

שקט. פּחד אילם וכבד מרחף בּבית־הכּנסת. על הבּימה עוֹמד הרב, עטוּף כּוּלוֹ בּטליתוֹ, ראשוֹ בּשתי כּפּוֹת־ידיו המוּנחוֹת על שוּלחן הבּימה והוּא בּוֹכה מר. שליחוּת כּזוֹ על ראשוֹ השׂב, לתקוֹע בּשוֹפר ביוֹם ראש־השנה. היקבּל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את שליחוּתוֹ?.. האם זכּוּ לבּוֹ ונשמתוֹ לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא?.. לצדוֹ של הרב, עם ספר־תוֹרה שהוּא מחַבּקוֹ ולוֹחצוֹ בּזרוֹעוֹתיו הרוֹעדוֹת, עוֹמד ר' יחיאל, ונפשוֹ מתמוֹגגת בּבכי. וּבצדוֹ השני של הרב – ר' מרדכי החַזן. עוֹמדים הם שלָשתם, עטוּפים בּטליוֹתיהם, שחים וסוֹד קדוֹש רווּי־אימה מרחף בּסביבם ועליהם. ועטוּפים בּטליוֹתיהם עוֹמדים מסביב לבּימה כּל המתפּללים וּמחכּים בּרטט וּביראה. והרב עוֹדנוּ בּוֹכה בּקוֹל וגוּפוֹ הזקן מרעיד. והנה התגבּר הרב וקרא בּקוֹל:

– למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר…

רעד עוֹבר כּל גוּף וצעקה גדוֹלה וּמרה אוֹמרת לקרוֹע בּכוֹחה שמים, פּוֹרצת מלב הכּל:

– למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר…

וכל בּית־הכּנסת מתמלא צוחת־בּכי.

מעט־מעט שוֹככת סערת הקוֹלוֹת. נשמע רק קוֹלוֹ החרישי של הרב; הקהל מחכּה בּדוּמיה עד שהוּא גוֹבר על עצמוֹ וקוֹרא בּבכי וּבתחנוּנים:

– מן המיצר קראתי יה…

בּבכי וּבצעקה חוֹזרים אחרי הרב פּסוּק אחרי פּסוּק.

שוּב דוּמיה כּבדה בבּית־הכּנסת, קשה ואילמת. גם הרב נאלם דוֹם. הוּא זוֹקף את ראשוֹ הזקן, שוֹלח בּרעדה את ידוֹ אל השוֹפר המוּנח לפניו, נוֹטל אוֹתוֹ וּמקרבוֹ לפּיו. הפּחד בבּית־הכּנסת גוֹבר והוֹלך. מלא העוֹלם מקטרגים מסוֹפוֹ ועד סוֹפוֹ, מרוּם שמים עד עוֹמק התהוֹם. בּרוּאים טמאים ממלאים חללוֹ של העוֹלם. והם אוֹיבי האדם שׂוֹנאים תפילוֹתיו. מבקשים להטיל זוּהמה בּלבּוֹ, לטמא נשמתוֹ… מלא העוֹלם כּוֹחוֹת הטוּמאה העוֹמדים למשוֹך את האדם בּחרמיהם. והנה קוֹל השוֹפר עוֹלה בּראש־השנה, מבּתי־מדרשוֹת וּבתי־כּנסיוֹת שבּכל העוֹלם, והוּא מכנס ומצרף את ניצוֹצי האוֹרוֹת הטמירים והמפוּזרים בּעוֹלם. מצרף את צירוּפי השמוֹת… ועמהם הוּא חוֹדר אל בּין כּוֹחוֹת־הטוּמאה, בּין מלאכי החבּלה, וּמגיע למקוֹם האוֹר הנצחי הטהוֹר והזך, אל תחת כּסא־הכּבוֹד. שם יביא קוֹל השוֹפר את לבּוֹ ונשמתוֹ של האדם, את תפילוֹתיו ותחנוּניו לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּיוֹם הדין הגדוֹל הזה שבּין האלוֹהים והאדם – רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, כּלוּם בּכוֹחוֹ של אנוֹש לעמוֹד בּכל זה?

– תקי־עה – מַסדיר בּרעדה ר' מרדכי.

הרב אוֹחז בּידיו הרוֹעדוֹת את השוֹפר בּתוֹך פּיו. ונקי וזך מַשמיע השוֹפר את קוֹלוֹ העוֹלה מעלה, מעלה.

וּבלבּוֹת הכּל מעיק הפּחד:

– רבּוֹן העוֹלמים, הגדוֹל והנוֹרא, האם בּכוֹחוֹתינוּ זאת?…

קוֹל תרוּעתוֹ האחרוֹן של השוֹפר נעלם שם למעלה, בּמרוֹמים. שקט. הרב מַניח את השוֹפר. וּכקרן־אוֹר המתגנבת מבּין עבים שחוֹרים, מאיר לרגע את הלבבוֹת הדווּיים והנרעדים קוֹלוֹ המנחם של הרב:

– אשרי העם יוֹדעי תרוּעה, ה' בּאוֹר פּניך יהלכוּן.

כבר גמרוּ את התקיעוֹת. את ספר־התוֹרה הכניסוּ לארוֹן־הקוֹדש. הרב עוֹמד על מקוֹמוֹ בּצד המזרח. וּמתחילים את תפילת־המוּסף עם ר' מרדכי החַזן, העטוּף ב“קיטל” וּבטליתוֹ, בּראש. ושוּב שוֹקעים בּבכי, בּיבבה קוֹרעת לב; רק עם אשר האלוֹהים הראה לוֹ את ידוֹ הקשה, רק בּני־אדם המרגישים על עצמם את כּל עוֹל החיים, את עוֹל השמים והארץ, מסוּגלים להתפּלל כּך לאלוֹהיהם.

קוֹבל ר' מרדכי לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּקוֹלוֹ הלבבי והספוּג דמע על מנת־גוֹרלוֹ של האדם:

– אדם יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר. בּנפשוֹ יביא לחמוֹ. משוּל כּחרס הנשבּר, כּחציר יבש וּכציץ נוֹבל, כּצל עוֹבר וּכענן כּלה, וּכרוּח נוֹשבת, וּכאבק פּוֹרח וכחלוֹם יעוּף…

וכל בּית־הכּנסת עוֹזר על־יד ר' מרדכי והכּל עוֹנים בּקוֹל:

– ואתה הוּא מלך, אל חַי וקים.

וּבבכי קוֹרע את הלב מסַפּר ר' מרדכי:

– וּמפני חטאינוּ גלינוּ מארצנוּ, ונתרחקנוּ מעל אדמתנוּ.

והוּא מתחנן וּמבקש רחמים:

– אבינוּ מלכּנוּ, גלה כּבוֹד מלכוּתך עלינוּ מהרה והוֹפע והינשא עלינוּ לעיני כּל חַי, וקרב פּזוּרינוּ מבּין הגוֹיים ונפוּצוֹתינו כּנס מירכּתי אָרץ. והביאנוּ לציוֹן עירך בּרינה ולירוּשלים בּית מקדשך בּשׂמחת עוֹלם.

חרבוּ כּבר מקוֹרוֹת הדמעוֹת. דמם הלב מכּאב. וכל הקהל דוֹמם וּמאזין לר' מרדכי המתפּלל יחידי בּעד עמוֹ שוֹלחיו. קוֹלוֹ משתפּך בּנעימוּת, בּלבביוּת וּבתחנוּנים. הוּא שר וּמשבּח לאלוֹהים וּמסַפּר נפלאוֹתיו:

– אתה נגלית בּענן כּבוֹדך על עם קדשך לדבּר עמם… גם כּל העוֹלם כּוּלוֹ חָל מפּניך… בּהיגלוֹתך מלכּנוּ על הר סיני ללמד לעמך תוֹרה וּמצווֹת…

שבוּרים מבּכי חוֹזרים הבּיתה. יוֹשבים ליד שוּלחנוֹת ערוּכים לסעוּדת־חג. החמה היטיבה לשעה את פּניה, מַשרה בּעוֹלם זיווֹ של חג וּכאילוּ אוֹמרת:

יוֹם־דין גדוֹל היוֹם בּין בּני־אדם וּבין הבּוֹרא־יתבּרך. בּין כּל מה שבּין שמים וארץ וּבין רבּוֹן־העוֹלם.

סוֹעדים את הלב וּממהרים לחזוֹר לבית־הכּנסת. אין לנוּח היוֹם. אסוּר להסיח אף לרגע את הדעת מן אלוֹהים. לעמוֹד על המשמר צריכים! לבקש וּלהתפּלל לפניו! אוֹמרים תהילים. מתפּללים תפילת־מנחה.


 

ו    🔗

אחרי ראש־השנה בּאים ימי־תשוּבה, ימים נוֹראים, עם סליחוֹת בּאמצע הלילה, ימים מיוּעדים לתשוּבה, להתבּוֹננוּת, לחשבּוֹן־הנפש, לזכּוֹת וּלטהר את הלב ואת הנשמה שיהיוּ ראוּיים לעמוֹד לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּיום הגדוֹל, יוֹם־הכּיפּוּרים.

ויום־הכּיפּורים בּא. בּדממה חמוּרה וּברעדה נוֹטה השמש לערוֹב. עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּאילוּ עוֹצר את נשימתו. והארץ וּמלוֹאה, השמים מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ, נכנעים בּאימה ללילה ההוֹלך וּבא, לילוֹ של היוֹם הגדוֹל, הקדוֹש והנוֹרא – ליל יוֹם־הכּיפּוּר.

בּבית־הכּנסת על השוּלחנוֹת ועל החלוֹנות, עוֹמדוֹת תיבוֹת מלאוֹת חוֹל, וּבהן תקוּעים נרוֹת. נר לנשמה, נר לנשמה. מלא בּית־הכּנסת נשמוֹת דוֹלקוֹת. יש רצוֹן לפרוֹש פרישה גמוּרה מהנאוֹת החיים, “ועיניתם את נפשוֹתיכם”. כּי קרוֹב ה' אליךָ. קדוֹשים וטהוֹרים תהיוּ. נזכּרים בּמות. לוֹבשים “קיטל” לבן – לבוּש מות. ואת הנעלים חלצוּ מעל הרגלים, כּי קדוֹש היוֹם לאדוֹננוּ.

לפני העמוּד עוֹמד ר' מרדכי החַזן בּלב שבוּר. על־ידוֹ הרב ור' יחיאל עם ספרי־התוֹרה חבוּקים וצמוּדים ללבּוֹתם. ארוֹן־הקוֹדש פּתוּח. ואימה קדוֹשה ממלאה את חלל בּית־הכּנסת ויוֹרדת על כּל הקהל הלבוּש לבנים…

פּוֹתח ר' מרדכי בּדממה וּברעדה את הניגוּן העתיק, ירוּשה מדוֹר לדוֹר. ניגוּן חבוּי בּנשמה וחתוּם בּחוֹתמוֹת של מַרתפי בּתי־כּנסיות נסתרים בּספרד:

– כּל נד־רי…

והניגוּן משתפּך בּסלסוּליו הלבביים, בּגעגוּעים, בּמתיקוּת וּבתחנוּנים. נעים הוּא ועמוֹק כּאוֹר כּוֹכב־לילה. מלא הניגוּן שירה וגם תחנוּנים וּבכי.

כּל הקהל שר יחד עם ר' מרדכי בּרטט של קדוּשה לכבוֹד בּוֹרא־עוֹלם, מתמַסרים בּכל מהוּתם לתפילה ותחנוּן.

משירה עוֹברים לבכי. מתחַננים בּבכי מר, למחוֹל לאדם, לרחם עליו ולמחוֹל. לסלוֹח לבן־האדם את עווֹנוֹתיו.

והלילה אילם. דוֹמם. נתוּן לעצמוֹ, לגוֹרלוֹ שלוֹ. וּבן־האדם כּה גלמוּד, כּה בּוֹדד עם מזלוֹ המר… ועוֹמדים בּבית־הכּנסת מוּארים בּאש הנשמוֹת־הנרוֹת, מקוּדשים בּתפילוֹת וּבדמעוֹת, חסרי־ישע ועזרה. ולפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הכּל כּל־כּך אשמים, כּל־כּך חוֹטאים. צוֹעקים וּמתחננים:

– שמע קוֹלנוּ ה' אלהינוּ, חוּס ורחם עלינוּ.

ולמחרת בּבּוֹקר עם הנץ־החמה בּאים שוּב לבית־הכּנסת וכל היוֹם עטוּפי “קיטלים” וטליתוֹת, חלוּצי־נעל, מעוּני הצוֹם מקדשים את עצמם. מתפּללים. בּוֹכים וצוֹעקים – – –

היוֹם נוֹטה לערוֹב. החמה שוֹקעת. עוֹד מעט ויינעלוּ שערי שמים. מתקרבת השעה האחרוֹנה, שעת־ההכרעה, הצעקה האחרוֹנה לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא… הנשמה כּלה, הכּוֹחוֹת מתמַצים והוֹלכים. אילוּ אפשר היה לה לנשמה להשתטח לפני כסא־הכבוֹד!..

ולפני העמוּד עוֹבר הרב בּעצמוֹ, להתפּלל תפילת־נעילה. וּמתחיל הרב את הקדיש בּדביקוּת, בּהתלהבוּת וּבגעגוּעים בּוֹערים לטמיר־ונעלם…

בּבית־הכּנסת מרחפים כּבר צללי ערב. בּאוֹר צהבהב וכהה דוֹלקים הנרוֹת בּתיבוֹת על החלוֹנוֹת והשוּלחנוֹת. עוֹד מעט ויכבּוּ. כּל לב מלא רעדה; החמה שוֹקעת… והרב הזקן מתחנן על כּוּלם בּלב מר ושבוּר:

– והיוֹם יפנה. השמש יבוֹא ויפנה, נבוֹאה שעריך.

– שערי שמים פּתח, ואוֹצרך הטוֹב לנוּ תפתח…

והרב קוֹבל לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מתחנן וטוֹען לפניו:

– ואתה יוֹדע שאחריתנוּ רימה ותוֹלעה… מה אנוּ, מה חיינוּ, מה חסדנוּ, מה צדקוֹתינוּ, מה ישוּעתנוּ, מה כּוֹחנוּ, מה גבוּרתנוּ… כּי רוֹב מעשׂיהם תוֹהוּ וימי חייהם הבל לפניך, וּמוֹתר האדם מן הבּהמה אָין, כּי הכּל הבל…

וצללי הלילה מתפשטים ומתקרבים. השמש פּוֹרש מן העוֹלם.

מתאזרים בּכל הכּוֹחוֹת הנסתרים העצורים בּנשמה. עוֹמדים כּוּלם אחוזים ודבוּקים בּאלוֹהים עד כּלוֹת הנפש – אין מַדרגה נישׂאה מזוֹ, וּממאוֹת פּיוֹת פוֹרצת קריאה אחת:

– שמע ישׂראל, ה' אלהינוּ, ה' אחד!..

גמרוּ את תפילת הנעילה. יוֹשבים המתפּללים על מקוֹמוֹתיהם, חלשים, דמוּמים. כּבר לילה. והלבבוֹת מלאים מחשבוֹת מעיקוֹת ומרוֹת:

– כּלוּם קיבל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את תפילוֹת בּני־האדם?.. כּלוּם מחל לבן־האדם ונהג עמוֹ בּמידת־הרחמים?.. ואם לַאו?.. נוֹראה המחשבה!.. אין מנוֹס ואין מפלט לבן־תמוּתה! נוֹרא… נוֹרא… מאַיִן יבוֹא עזרי?..

וּפתאוֹם נשמע ניגוּן בּבית־הכּנסת. שקט, צלוּל ועליז. מצד המזרח השרוּי בּחוֹשך הוּא בּא. ר' נטע אוֹמר שיר חסידי שׂמח. משתפּך הניגוּן לתוֹך בּית־הכּנסת. מפכּה ושוֹפע יוֹתר ויוֹתר שׂמחה. חוֹדר ונכנס לתוֹך הלבבוֹת, מלטף וּמנחם:

– כּן… יש מוֹצא… עוֹד דרך יש להקדוֹש־בּרוּך־הוּא… דרך אחרת… חדשה…

ר' יחיאל, היוֹשב על יד ר' נטע, מכוּוָץ מפּני מוֹרא־שמים, מתעוֹרר. שוֹמע את ר' נטע שר ורוֹצה להיוֹת קרוֹב אליו. והוּא מתקרב אצלוֹ עוֹד ועוֹד.

והניגוּן הוֹלך ועוֹלה, עוֹלה וגוֹבר. הכּל מתאספים סביב ר' נטע בּצד המזרח הכּהה וכל הקהל מצטרף לניגוּנוֹ של ר' נטע. הכּל שרים עמוֹ את הניגוּן החסידי, הזך והמלא שׂמחה.

וּמשהוּ חדש נברא בּלבּוֹת בּני־האדם. וּבנשמוֹת נדלק אוֹר חדש רווּי שירה וחדוה לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא…

רק ר' יחיאל עדיין אינוֹ יכוֹל להיחלץ מיראתוֹ הגדוֹלה. הוּא נאנח מזמן לזמן:

– אימה ופחד… יוֹם “הוֹשענה רבּה” ממַשמש וּבא.


 

ז    🔗

אבל ניגוּנוֹ של ר' נטע מתגבּר גם עליו.

מוֹשך הניגוּן את בּני־האדם למשהוּ חדש. מתכּוֹננים לחג חדש. סוּכּוֹת יעשׂוּ לפני כּל בּית. את מעוֹנוֹת התמיד יעזבוּ וּבסוּכּוֹת יגוּרוּ. קרוֹבים יוֹתר לעוֹלמוֹ המרוּוַח והחפשי של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. בּוֹחרים בּענפים ירוּקים לסוֹכך על הסוּכּה. מבּעד לסכך מנַצנצים כּוֹכבים. אין פּחד… אין פּחד מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא וּמשמיו… מקשטים את הסוּכּה בּפירוֹת מוּבחרים.

ועוֹבר חג הסוּכּוֹת בשׂמחה. אוֹמרים הלל להקדוֹש־בּרוּך־הוּא. בּשׂמחה וּבחדוה. פּרי־עץ־הדר בּיד, אתרוֹג מהוּדר וּמריח, וענף־עץ־תמר, עוֹמד בירקוּתוֹ, משבּחים ואוֹמרים הלל.

ואחר־כּך בּא ליל שׂמחת־התוֹרה…

מאירים האוֹרוֹת בּבית־הכּנסת. הנשים צר להן הערב בּמחיצתן המוּבדלת, בּעזרת הנשים. והן בּאוֹת להיוֹת יחד עם הגברים, מקוּשטוֹת תכשיטיהן המאירים. ועיניהן מַרבּוֹת אוֹר בּבית־הכּנסת.

מוֹציאים את ספרי־התוֹרה מארוֹן־הקוֹדש. לוֹחצים אוֹתם אל הלב. וּמַקיפים אִתם את הבּימה עם הרב הזקן בּראש. הרב עוֹמד אחר ההקפה ועיניו נשׂוּאוֹת השמימה, חוֹבק ר' נטע בּאהבה רבּה את ספר־התוֹרה ללבּוֹ וּפוֹתח בּשיר. והשירה נעשׂית חמה יוֹתר וּמרוֹממת יוֹתר. נשמתוֹ עוֹרגת לשׂמוֹח לפני אלוֹהים. הוּא מנענע בּכנפיו, מתרוֹמם ועף, רוֹקד ושר.

וּמתמלאים כּל הלבבוֹת שׂמחה. מתקרבת כּתף לכתף, יד על יד, וּכנפים ניתנוֹת להם. רוֹקדים ועפים למעלה למעלה ושרים לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא:

– אנוּ שרים ורוֹקדים לפניך ועמךָ יחד… לחיוֹת… לחיוֹת… לחיוֹת… יהא שהצדק אתך… יהא שאנחנוּ החטאים… אבל חיים… חיים… חיים… מעבר לחטא וּבלא חטא… מעבר מזה ולמעלה מזה… עוֹלם אחד… שמים וארץ אחדים… הבּוֹרא והאדם אחד הם… הוָיה אחת… אנחנוּ רוֹקדים לפניך, שרים לפניך ואִתך יחד… אוֹר… אוֹר… הכּל שמים… הכּל אלוֹהים… היוֹת… היוֹת… היוֹת… חיים… חיים… חיים…

ואנשים, שמים וארץ מסתוֹבבים בּמחוֹל, עפים, מרקדים ושרים לפני אלוֹהים ועם האלוֹהים.

– אוֹר… שׂמחה… חדוָה…

– הוָיה… הוָיה… הוָיה