היה היה אמן. נשמת מכשף זקן חנן אוֹתוֹ אלוֹהים. וכנוֹר היה לוֹ, מקסים וּמצוֹדה נפשוֹת.
חלוֹמוֹת – היתה נגינתוֹ.
שמעוּ בּני־אדם את הנגינה וידעוּ, כּי אכן חלוֹמוֹת חיים. גוּף וּנשמה להם. מתנוֹעעים, צוֹמחים וּשׂמחים. מכשף היה האמן, מכוּשף היה כּנוֹרוֹ והוּא פרט עליו חלוֹמוֹת.
מכּל המדינה היוּ נוֹהרים אל האמן.
בּני־אדם היוּ אוֹמרים:
– כּישוּפוֹ בּזה שכּל נשמתוֹ היא הרוֹקמת דרך הכּנוֹר את צליליה.
כּל אמני־המדינה השליכוּ את כּנוֹרוֹתיהם. איש לא הקשיב למַנגינוֹתיהם, כּי בּני־אדם היוּ אוֹמרים:
– אכן יפה היא נגינתם ונאה, אוּלם לנוּ מה יקרוּ צלילי הנשמה… נשמת האמן…
– – – – – – – –
פּעם עלה בּלבּוֹ של האמן חלוֹם חדש. מכּל קצווי־ארץ בּאוּ אנשים לשמוֹע לחלוֹם החדש. מיתרי כּנוֹרוֹ התחילוּ לקוֹם את החלוֹם. והנה הוּא הוֹלך וּמתרקם. אנשים מקשיבים וחוֹשבים:
– משהוּ חדש, חדש, חדש…
– הנצח גדל, מתעמק.
החלוֹם הוֹלך וגדל. הנה העלה גוּף ונפש. אנשים מקשיבים וחוֹשבים:
– עוֹלם חדש הוֹלך ונברא… נזדקנוּ השמים.
– צרה נעשׂתה הארץ.
– שמים חדשים…
– אוֹר חדש…
– הנצח מתרחב, מתעמק.
– צר הלב מהכיל…
פּתאוֹם פּקע מיתר מתחת יד האמן. האנשים נשארוּ עוֹמדים קפוּאים. אי־משם, לא נוֹדע מאין וּמי, נשמע צחוֹק קהה וקשה, נשמת־אמן נקרעה לגזרים.
חיור כּמות שבוּר כּהישבר הנצח לעוֹלמות־עוֹלמוֹת, עמד האמן עם כּינוֹרוֹ בּידוֹ מבּיט על המיתר שפּקע והפּחד הגדוֹל בּעיניו.
האמן נשך את שׂפתיו בּחזקה, תפס את כּנוֹרוֹ בּשתי ידיו והשליך אוֹתוֹ אל הארץ. סדק כּקמט עמוֹק על מצח איש נראה בּוֹ.
וּצליל חדש – צליל שמעוֹלם לא ידעוֹ האמן ולא שמע בּחלוֹמוֹ יצא מהכּנוֹר. צליל שבוּר, מלא זעם וחרוֹן נשמע עוֹלה מהכּנוֹר.
המקשיבים הוֹרידוּ את עיניהם והטוּ את פּניהם מהאמן וכנוֹרוֹ.
ואת האמן קרה מה שלא העלה כּלל על דעתוֹ. הצליל החדש של כּנוֹרוֹ השבוּר צד את לבּוֹ. וּמחשבה נוֹלדה בּוֹ:
– מעכשיו… מעתה אנַגן נשמוֹת… נשמוֹת בּני־אדם…
הוּא הרים את כּנוֹרוֹ, מתח עליו מיתרים חדשים והתחיל לנַגן על כּנוֹרוֹ הסדוּק.
הקהל עזב אוֹתוֹ. לבדוֹ נשאר האמן. הוּא התעמק בּצלילים החדשים של כּנוֹרוֹ, הצלילים השבוּרים מלאי אימה, זעם וּמרירוּת…
מאז עזבוּ הכּל את האמן. אמני־המדינה חזרוּ שוּב אל כּנוֹרוֹתיהם. סקרנים היוּ בּאים אל האמן, מבּיטים עליו כּשהוּא עוֹמד ומנַגן על כּנוֹרוֹ השבוּר – ועוֹזבים אוֹתוֹ לנפשוֹ. יש ומישהוּ היה מתעכּב על־ידוֹ, מקשיב למַנגינותיו, מנענע בּראשוֹ, נד לאמן וחוֹשב:
– כּשהיה האמן מנַגן־חלוֹמוֹת, היתה נשמתוֹ בּוֹקעת ועוֹלה מתוֹך הכּנוֹר.
והיה הוֹלך לוֹ.
יחידי עוֹמד האמן עם כּנוֹרוֹ. לבן כּמות, שבוּר כּנצח השבוּר לעוֹלמוֹת־עוֹלמוֹת. היה משליך את צליליו אל משכּנוֹתיהם הטמאים של הרוּחוֹת הרעוֹת, אל תוֹך חשכת־לילוֹת והיה מרקם מחשבוֹת בּני־אדם. אף הוּא היה רוֹאה איך נרקמוֹת מצליליו נשמוֹת… נרקמוֹת ונוֹלדות בּעוֹלם זרוּע חוֹשך. הן מתגעגעוֹת, מלאוֹת כּיסוּפים. מחפּשׂוֹת… נעוֹת ונדוֹת כּנצח עצמוֹ. הן נתקלוֹת בּקיר קר, אפל ואילם. קיר אילם ואפל כּנצח עצמוֹ. הן נתקלוֹת בּקיר, אוֹמרוֹת לשבּוֹר אוֹתוֹ ונשבּרוֹת בּעצמן…
והאמן חוֹשב:
– מעוֹלם, אף לא בּחלוֹם אחד שניגנתי לא נשמעוּ צלילי נשמתי כּאשר עתה. מעוֹלם כּשניגנתי חלוֹמוֹת לא שוּתפה נשמתי בּנגינה כּאשר עתה.
ויש שהאמן עוֹמד יחידי עם כּנוֹרוֹ בּחשכת־לילה, גלמוּד… חיוור כּמות, שבוּר כּנצח השבוּר עוֹלמוֹת עוֹלמוֹת, והוּא מנגן. משׂפתיו מתפּרץ צחוֹק מר וזוֹעם:
– אנשים מטוּמטמים, שׂבעים וּשמחים! הלא בּצלילים אלה טבוּעה כּל נשמתי. נשמתי היא המשמיעה קוֹלה, היא המתנַגנת.