רוּם שמים. מרחבי יוֹם, מַעמַקי לילוֹת ועיני נשים קוֹסמוֹת – קוֹראים לי:
– בּן־אדם!
חיפּשׂתי את עצמי בּשמי־שמים הגבוֹהים. בּלי ארץ מתחת לרגלי למרוֹמי שמימה עפתי. לעגוּ לי:
– בּן־אדם תלוּי על בּלימה, בּלי קרקע לרגליו. על הארץ נוֹלדת וּבשמים אתה מחפּשׂ עצמך.
כּאב לבּי מהצחוֹק. אבל קוֹרָא לי. ואני עפתי. שבעה רקיעים ישנם. וּבכל רקיע ורקיע חלק מלבּי השאַרתי. לכל רקיע חתיכת ארץ למתנה הבאתי. וּכשהגעתי לרקיע השביעי, נקי מארץ וריק מלב, לפפה את נשמתי ריקנוּת גדוֹלה כּגוֹדל הרקיע עצמוֹ. הקשבתי כּי קוֹראים לי:
– בּן־אדם!
עזבתי את השמים וירדתי על הארץ. בּקשתי את עצמי בּמרחבי היוֹם המאיר. בּלי להניח ראשי התחלתי לנוּד מקצה הארץ לקצה, לעגוּ לי:
– בּן־אדם על הארץ ללא מקוֹם קבוּע. היש למרחבי היוֹם המאיר מטרה וסוף?
הֵמַר הצחוֹק ללבּי. אבל קוֹרָא לי. את מנוּחתי גזלתי ממני. בּיערוֹת־פּרא גדוֹלים ליד גזע־עץ קשה לנתי. אימצתי את לבּי לשׂדוֹת רחבים וריקים. את אָשרי וטוּבי אבדתי בּהיוֹתי נע ונד. ואָשרי למרחבי־ארץ נתתי. וּכשהלכתי יחידי, גלמוּד, ללא טוֹבה וּללא אוֹשר מקצה ארץ למשנהוּ אפפה את נשמתי ריקנוּת גדוֹלה כּזה המרחב הנצחי עצמוֹ. וקוֹרָא לי:
– בּן־אדם!
התחלתי לחפּשׂ עצמי בּמעמקי הלילות השחוֹרים. בּלי יוֹם אוֹר אחד הזינוֹתי את נפשי בּלילוֹת השחוֹרים והעמוּקים. לעגוּ לי:
– בּן־אדם בּלי כּל קרן־אוֹר לפניו. בּלילוֹת השחוֹרים הוּא מחפּשׂ דרך בּשבילוֹ.
הצחוֹק המר את לבּי. אבל קוֹרָא לי. וּמליל אל ליל התעמקתי בּחשכת־הלילה. אוֹר יוֹם החלפתי בּאֵלם סוֹד־הלילוֹת. השמש – בּשחוֹר יערוֹת וּשׂדוֹת־לילה. נמשלתי לצלוֹ של עץ גלמוּד. קיותה נפשי ללילה. לילה אל לילה קראתי. אבל ריקנוּת שחוֹרה אָפפה את לבּי. חוֹשך, חוֹשך. וקוֹרָא לי:
– בּן־אדם!
והתחלתי לחפּשׂ את עצמי בּקסמי הנשים. את עינַי חתמתי בּעיניהן, ראשי על חזיהן לעגו לי:
– בּן־אדם מחפּשׂ את מהוּתוֹ אצל נשים. בּן־אדם מבקש את סוֹדוֹ אצל נשים.
הכאיב לי הצחוֹק. אבל קוֹראים לי. את עשרי נתתי לנשים. בּפלוּסין הלבּשתי אוֹתן. בּמשי עטפתי אוֹתן, בּזהב עטרתין וּבכל אבן־יקרה. אהבה דרשוּ הן ממני, לאשה אשה נתתי את אהבתי. יש שדרשוּ ממני את נשמתי. חננתי ונתתי לזוֹ חלק מנשמתי וגם לזוֹ. וּכשנתתי לאחרונה את אהבתי האחרוֹנה ואת שארית נשמתי נתרוֹקן כּך עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא! את עשרי נתתי להן, את אהבתי ואת נשמתי… וקוֹראים לי:
– בּן־אדם, בּן־אדם!
עיני נשים קוֹסמוֹת, אוּלי יוֹדעוֹת אתן, אוּלי אתן היוֹדעוֹת:
– איפה סוֹדי נקבּר? היכן מקוֹם חלוֹמי?