אַתָּה, אֵלִי, הֵיטַבְתָּ מְאֹד יָדוֹעַ,

אֲשֶׁר חוֹלַת

אַהֲבָה שָׁכַנְתִּי לְרַגְלֵי גִּלְבּוֹעַ

וּבְנִי בְּכוֹרִי לִי שָׁם נוֹלַד.

יָדַעְתָּ צַעַר אִמָּא מִטַּפֵּחַ יֶלֶד

בְּדֶלֶף וְשָׁרָב;

בְּדַלּוּתִי חָסַכְתִּי לוֹ בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת

וְכָל טִפָּה חָלָב.

בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה קָרָא בְּשֵׁם כָּל פֶּרַח,

הֵיתִיד הַמַּחְרֵשָׁה;

אַחֲרֵי בַּעֲלִי הָלַךְ דוּמָם בִּמְשֹׁךְ הַזֶּרַע

עַל אֲדָמָה טְרֵשָׁה.

בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה הָיָה בִּקְרֹא עֲרָב לְמֶרֶד,

וְהוּא, מַחְמַל עֵינִי, קַנָּא;

מָה אֶתְאוֹנֵן כַּאֲשֶׁר צָנַח עַל הַמִּשְׁמֶרֶת?

הֲרֵי חֻנַּךְ עִמָּנוּ לְעָמָל וּלְסַכָּנָה!