נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִי, כִּי אִם לֹא
תְּנַחֲמוּהוּ – לֹא תְנֻחֲמוּ גַם אַתֶּם;
עִזְרוּנוּ בִּמְלֹא
הַנֶּחָמָה וְהַנְּקָמָה לְבַל יַתֵּם
קַיִן פִּשְׁעוֹ; וְאַל יֵרֻחַם סִמְלוֹ.
כִּי הֶפְקֵר הָיִינוּ לְלֹא דִין וְדַיָּן
וּמְנַחֵם בִּיגוֹנֵנוּ הַכָּבֵד,
וְכִדְרֹךְ בְּגִתּוֹ הַיַּיָּן
כֵּן דָּרַךְ בְּדָמֵנוּ הַשּׁוֹחֵט
וְאָמֵן יַעֲנֶה כָּל תַּלְיָן.
כִּי יְשִׁישִׁים וּבַחוּרִים, תִּינוֹקוֹת וְנָשִׁים
יִתְבְּעוּ גַם מִכֶּם
דָּמָם הַשָּׁפוּךְ, הָרוֹתֵחַ גְּלָשִׁים־גְּלָשִׁים
כָּל עוֹד הָאָדָם לֹא נִקֵּם
נִקְמַת קֹדֶשׁ־קָדָשִׁים.