הַקַּוִּים,

קַוֵּי הַחֲמוּדוֹת,

שֶׁיִּרְמְצוּ, עִם חַשְׁמַלִּים כָּבִים

בְּבֵין שְׂרִידַיִךְ כִּשְׂרִידִים שֶׁל לְהָבִים

בֵּין עַמּוּדֵי טִירוֹת שְׁדוּדוֹת

בְּתוֹךְ מִדְבָּר, יֶאֶבְלוּ בּוֹ יְעֵנִים –

עוֹד יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי נַפֵּחַ לֶהָבָה;

אָמְנָם בְּתוֹךְ יֵשַׁיִךְ עוֹמְמִים כְּבָר הָאֵינִים,

אַךְ עִם נֹאדַיִךְ נוֹתְרָה עַכֶּבֶת שֶׁל יֵינִים

וּבְאוּדַיִךְ – גַּחְלִילִית הָאַהֲבָה.

הַעַל כֵּן לֹא אֹהֲבֵךְ כְּמוֹ שֶׁאֲהַבְתִּיךְ –

וּשְׂרִיד מִתְקֵךְ עֲדַיִן לֹא הוּמָר;

מַגָּע אֶחָד עִם לַהַט פִּיךְ

וּכְבָר שְׂרַפְתִינִי, אַחַר שְׂרַפְתִּיךְ.

אָכֵן, עַזָּה עַכֶּבֶת יֵין חַגֵּנוּ הַמְשֻׁמָּר.