נַחֲמוּ, נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי,

אַךְ אֵי מְנַחֵם? וּמִי וָמִי?

אִישׁ אִישׁ יְנַחֵם וּבֵן אָבִיו

וְכָל אֲשֶׁר נָצַר שָׁבִיב

בְּתוֹךְ לִבּוֹ לְיוֹם הָאֵיד

יִהְיֶה מְבַשֵּׂר, יִהְיֶה הָעֵד:

לֹא מֵת חָזוֹן וְלֹא יָמוּת

וְלֹא יִכְחַשׁ מָזוֹן חָמוּד,

כָּל צַר אוֹתָנוּ לֹא יַצְמִית

וְאֵין תְּשׁוּעָה אֶלָּא עַצְמִית.

כָּל יֶשַׁע לָנוּ מִבִּפְנִים

וּבְמָעֻזֵּינוּ הַנִּבְנִים.

חוֹרֵשׁ בַּכְּפָר, בַּנַּאי בַּכְּרָךְ,

אִישׁ גַּיְא מָפְרָח, אִישׁ הַר מָקְרָח –

הֱיֵה מְנַחֵם, הֱיֵה מְנַחֵם

לַחֲבֵרְךָ, לָאָב, לָאֵם.

אַל בְּכִי יֵאוּשׁ, אַל צוֹם וָשַׂק,

חֲזַק, חֲזַק וְנִתְחַזָּק.