מִתוֹךְ מַחְבֶּרֶת אֲבוּדָה
הֶעֱמַקְתָּ הֲוָיָתִי כָּל כָּךְ,
שֶׁסַּכָּנָה לָרֶדֶת
אֶל תַּחְתִּית הַמַּעֲמָק,
כִּי מֵהֵיכָן שָׁם יָלְקַח
לְרַגְלִי הַמּוֹעֶדֶת
מַעֲמַד קַרְקַע מֻצָּק?
גַּם שִׁסַּפְתָּ הַכֹּל עַד זַעֲוָה
וְאֵימַת הַמַחְשׂוֹף,
וַאֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִּי אֶלָּא הֶאָרָה
בְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה
וְעַמְקוּת – שֶׁלֹּא עַד הַסּוֹף
וְהָאֵינוּת הַקָּרָה.
בִּקַּשְׁתִּי קְצָת תְּמִימוּת וּתְעִיּוּת
אוֹ לְהִתְהַלֵּךְ בַּחֶלֶד
כְּעִוֵּר וְחֵרֵשׁ.
אַךְ אַתָּה גָזַלְתָּ מִמֶּנִּי פַּשְׁטוּת הַחִיּוּת,
זוֹ שֶׁלַּצִּפּוֹר וְלַיֶּלֶד
וְלַצֶּמַח וְלָאֵשׁ.
הארץ, 16.2.45