שָׁאוּל, שָׁאוּל, הִנֵּה שָׁנָה שְׁנִיָּה עָבְרָה
לְמִן הַיּוֹם שֶׁבִּמְעָרָה נִגְנַזְתָּ;
מֵאָז שִׁירַת אָדָם עַל כּוֹכָבִים חָוְרָה,
בַּאֲשֶׁר “כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים”
אַתָּה כִּנַּסְתָּ.
וְדִמְעוֹתֵינוּ הָרוֹתְחוֹת, שֶׁרוּחֲךָ אָסְפָה,
שִׁבַּצְתָּ גַּם אוֹתָן בַּסֵּפֶר לְמִשְׁמֶרֶת;
אַךְ זֶה שְׁנָתַיִם לֹא נוֹסְפָה
לְךָ דִּמְעָה, כִּי זוֹ מִחוּץ לִגְבִיעֲךָ נִגֶּרֶת.
שָׁאוּל, שָׁאוּל, הוֹי בְּחִיר הָעֲלָמִים,
כִּנּוֹר הַבְּכִי וְהַגְּבוּרָה לְיִשְׂרָאֵל,
עַתָּה כְּאָז כָּל לֵיל תָּמִים וְיוֹם תָּמִים
לְכוֹכָבֶיךָ וּלְדִמְעוֹתֶיךָ יִשָּׁאֵל.