עֵטוֹ לֹא נַעֲשָׂה בְּבֵית יְצִיקַת מַתֶּכֶת
וְלֹא נִתְקַע כְּצַעֲצוּעַ מְטֻלְטָל
בְּכִיס עֶלְיוֹן אֲשֶׁר לְמַדָּיו;
עֵטוֹ הָיָה דָבָר אוֹרְגַנִּי בְּמַסֶּכֶת
כָּל גּוּפוֹ, שֶׁלֹּא דֻלְדַּל –
בְּמַסֶּכֶת רמ“ח אֲבָרָיו ושס”ה גִּידָיו.
עַל כֵּן תָּמִיד כָּתַב, בַּבַּיִת וּבַדֶּרֶךְ,
עִם לֶכֶת וְעִם שֶׁבֶת,
עַל כֵּן דְּבָרוֹ שָׁטַף כַּנַּחַל הַשּׁוֹטֵף
וְלֹא “עָבַד בְּפֶרֶךְ”,
וּכְלֵי כְּתִיבָה עִמּוֹ בְּכָל סְפִינָה וּבְכָל רַכֶּבֶת,
אַף בַּחֲלוֹם הָיָה כּוֹתֵב.
כִּי כְּתִיבָתוֹ הָיְתָה מִין תּוֹפָעָה שֶׁל טֶבַע
וְלֹא מָחַק וְלֹא תִקֵּן;
הָאוֹת זְעִירָה כְּמוֹ חֻדָּהּ שֶׁל מַחַט,
בִּמְקוֹם דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת הוֹסִיף עַל אַחַת שֶׁבַע,
וּבְתוֹךְ שׁוּרָה אַחַת – מֵאוֹת פְּנִינִים שִׁכֵּן.
וְאַתָּה קָרָאתָ וְאַף שָׂבַעְתָּ נַחַת.
כָּל זְמַן שֶׁהוּא עַצְמוֹ מִלֵּא שְׁלִיחוּת מִמַּעַל –
עֵטוֹ גַם הוּא,
כְּאֵבֶר מֵאֲבָרָיו,
לֹא הָיָה עִמָּנוּ וְעִמּוֹ בַּמַּעַל;
עַכְשָׁו אֵרַע דְּבַר־מָה:
גּוּפוֹ כְּאִלּוּ צֻנַּן, יָבַשׁ, חָרָב.
בַּמֶּה, אֵפוֹא, נִגְמֹל אַחֲרוֹן הַחֶסֶד
עִם רַ' נַחוּם סוֹקוֹלוֹב, זֶה אִישׁ הַפֶּלֶא,
בְּעָמְדֵנוּ לִפְנֵי קִבְרוֹ?
נַנִּיחַ שָׁמָּה עֵט וּנְיָר וְקֶסֶת,
הֵן הוּא לֹא מֵת וְעוֹד יִחְיוּ גַם אֵלֶּה
וּמֵעֲפָרוֹ יִפְרַח פְּאֵר דְּבָרוֹ.