(קֶטַע)

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מֵעֲרוּמִים

וַיִּתְפַּתֵּל, חָנֵף,

מוּל הָאִשָּׁה, נִצְּבָה בְּמַעֲרֻמִּים,

אַחַר כָּךְ הִצְטַנֵּף

בִּגְמִישׁוּתוֹ כְּמוֹ כַּדּוּר

וְשׁוּב מֵחֻלְיוֹתָיו לְפֶתַע הִשְׁתַּלֵּף

וַיַּעֲלֶה נָמִיר, הָדוּר

עַל גּוּף חַוָּה עַד הַגִּיעוֹ לַלֵּב

וּבְאֶרֶס לְשׁוֹנוֹ לִקְלֵק־הֶחֱלִיק: מַה יָּפְיָפִית,

אַךְ לֹא הִרְוֵית וְלֹא רָוִית

דּוֹדִים עִם הֱיוֹתֵךְ רַק רַאֲוָה;

כְּלוּלִים מָתְנַיִךְ וּבִטְנֵךְ,

אַךְ אֱלֹהַיִךְ לֹא יִתְּנֵךְ

לִפְנֵי אָדָם לְאַהֲבָה

וּלְהִדָּבֵק עִמּוֹ בְּרוּחַ וּבָשָׂר.

עָרוּם הוּא אֱלֹהִים, עַל כֵּן אָסַר

בְּפַחַד מָוֶת מְדֻמֶּה לִטְעֹם מֵעֵץ הַדַּעַת שֶׁבָּרָא

לְבַל תֵּדְעוּ כָּמוֹהוּ טוֹב וָרָע.

אַךְ אַתְּ הָעֵזִּי נָא, קִטְפִי, אִכְלִי

הַפְּרִי יֵיטִיב כֹּחֵךְ, גַּם הַגּוּפָנִי, גַּם הַשִּׂכְלִי;

וְאַף אִם מוֹת תָּמוּתִי – טוֹב אָכֹל וָמוּת

מִמְּשֹׁךְ חַיֵּי אֵין־אַהֲבָה וּמַנְעַמֵּי אִמּוּת.

וְהַנָּחָשׁ נָשַׁק לָהּ בֵּין שָׁדֶיהָ

הַחַמִּים,

כִּשְׁנַיִם עֳפָרִים הַמְתֹאָמִים,

אֲזַי חַוָּה לַפְּרִי הוֹשׁיטָה שְׁתֵּי יָדֶיהָ.