בְּשֵׁם מִשְׁפָּחוֹת “קְטַנְטַנּוֹת”
וּבִשְׁמָם שֶׁל אַלְפֵי רַוָּקִים
אֲנִי בָּא בִּטְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת
אֶל בּוֹנֵי “מְגָרְדֵי הַשְּׁחָקִים”.
בּוֹנִים אַתֶּם כַּאן הֵיכָלִים
“מַמְלִיטִים” אֶת אַדְמַת הַחוֹלוֹת;
אַך דִּירוֹת בְּנוֹת חֲמִשָּׁה חֲדָרִים
עוֹלוֹת עַל הַצֹּרֶךְ, עוֹלוֹת.
כִּי יָדוּעַ, שֶׁבְּעִירֵנוּ הַזֹּאת
מִשְׁפָּחוֹת קְטַנְטַנּוֹת יֵשׁ לָרוֹב;
יֵשׁ זוּגוֹת בְּנֵי שָׁלשׁ נְפָשׁוֹת –
וְאֵין לְשָׁרְתָם שֵׁרוּת דֹּב.
וְיֵשׁ גַּם זוּגוֹת “צְעִירִים”,
לֹא הִמְלִיטוּ עוֹד נֶפֶשׁ שְׁלִישִׁית;
וְכָל זוּג מִתְהַפֵּך בְּצִירִים
בְּחַפְּשׂוֹ לוֹ דִּירָה אֱנושִׁית.
וְיָדוּעַ שֶׁבְּעִירֵנוּ הַזֹּאת,
יֵשׁ הַרְבֵּה בַּחוּרוֹת, בַּחוּרִים;
הוֹאִילוּ, הוֹאִילוּ לִבְנוֹת
גַּם לָהֶם לֹא סְדָקִים וְחוֹרִים:
לְכָל זוּג בֶּן שָׁלשׁ נְפָשׁוֹת
בְּנוּ שְׁנֵי חֲדָרִים וּמִטְבָּח;
הוּא יְוַתֵּר עַל מִרְפֶּסֶת בַּשָּׁנִים הַקָּשׁוֹת,
אַךְ לֹא עַל גְזוּזְטְרָא, הִיא – הֶכְרַח.
לְזוּג בֶּן שְׁתַּיִם גֻּלְגֹּלֶת
בְּנוּ חֶדֶר וּמִטְבָּח מְיֻחָד,
כְּדֵי שֶׁבִּשְׁעַת חֹסֶר מַכּוֹלֶת,
לֹא נִסְתַּכֵּל בַּקְּדֵרָה וּבַכַּד…
וְהָעִקָּר: זִכְרוּ אֶת הָרַוָּק
גִּמְלוּ גַּם עָלָיו אֶת הַחֶסֶד;
לְבַחוּר מִתְגּוֹלֵל בְּאָבָק
בְּנוּ חֶדֶר קָטָן עִם מִרְפֶּסֶת.
הארץ, 14.10.1931