בְּשֵׁם מִשְׁפָּחוֹת “קְטַנְטַנּוֹת”

וּבִשְׁמָם שֶׁל אַלְפֵי רַוָּקִים

אֲנִי בָּא בִּטְעָנוֹת וּמַעֲנוֹת

אֶל בּוֹנֵי “מְגָרְדֵי הַשְּׁחָקִים”.

בּוֹנִים אַתֶּם כַּאן הֵיכָלִים

“מַמְלִיטִים” אֶת אַדְמַת הַחוֹלוֹת;

אַך דִּירוֹת בְּנוֹת חֲמִשָּׁה חֲדָרִים

עוֹלוֹת עַל הַצֹּרֶךְ, עוֹלוֹת.

כִּי יָדוּעַ, שֶׁבְּעִירֵנוּ הַזֹּאת

מִשְׁפָּחוֹת קְטַנְטַנּוֹת יֵשׁ לָרוֹב;

יֵשׁ זוּגוֹת בְּנֵי שָׁלשׁ נְפָשׁוֹת –

וְאֵין לְשָׁרְתָם שֵׁרוּת דֹּב.

וְיֵשׁ גַּם זוּגוֹת “צְעִירִים”,

לֹא הִמְלִיטוּ עוֹד נֶפֶשׁ שְׁלִישִׁית;

וְכָל זוּג מִתְהַפֵּך בְּצִירִים

בְּחַפְּשׂוֹ לוֹ דִּירָה אֱנושִׁית.

וְיָדוּעַ שֶׁבְּעִירֵנוּ הַזֹּאת,

יֵשׁ הַרְבֵּה בַּחוּרוֹת, בַּחוּרִים;

הוֹאִילוּ, הוֹאִילוּ לִבְנוֹת

גַּם לָהֶם לֹא סְדָקִים וְחוֹרִים:

לְכָל זוּג בֶּן שָׁלשׁ נְפָשׁוֹת

בְּנוּ שְׁנֵי חֲדָרִים וּמִטְבָּח;

הוּא יְוַתֵּר עַל מִרְפֶּסֶת בַּשָּׁנִים הַקָּשׁוֹת,

אַךְ לֹא עַל גְזוּזְטְרָא, הִיא – הֶכְרַח.

לְזוּג בֶּן שְׁתַּיִם גֻּלְגֹּלֶת

בְּנוּ חֶדֶר וּמִטְבָּח מְיֻחָד,

כְּדֵי שֶׁבִּשְׁעַת חֹסֶר מַכּוֹלֶת,

לֹא נִסְתַּכֵּל בַּקְּדֵרָה וּבַכַּד…

וְהָעִקָּר: זִכְרוּ אֶת הָרַוָּק

גִּמְלוּ גַּם עָלָיו אֶת הַחֶסֶד;

לְבַחוּר מִתְגּוֹלֵל בְּאָבָק

בְּנוּ חֶדֶר קָטָן עִם מִרְפֶּסֶת.

הארץ, 14.10.1931