זֶה לֹא אֲנִי, זֶה צֵל צִלִּי, זֶה בֶּן־זוּגִי
הֻצַּג בְּעֶרֶב יוֹם אֶתְמוֹל אֶל מוּל הַקִּיר;
אוּלָם רָאִיתִי אֶת עַצְמִי, הִכַּרְתִּי אֶת חוּגִי;
יָחִיד עָמַדְתִּי בְּתָא, יָחִיד לִבְלִי מַכִּיר.
שִׁירֵי צִיּוֹן שָׁלַחְתִּי מִן הַכְּתָב
בָּרַדְיוֹ אֶל כָּל הָעִיר וְכָל בָּתֵּי קָפֶה,
אַך הַגִּידוּ לִי נָשִׁים, גְּבָרִים וָטַף;
מֶה הָיָה קוֹלִי? גָּמִישׁ, חָזָק, רָפֶה?
הַגִּידוּ לִי, הָיְתָה גַּם הַטְעָמָה
בְּ“דִקְלוּמִי” זֶה הָרִאשׁוֹן?
וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם, שֶׁ"מִכָּל הָאֲדָמָה
שָׂרְדָה רַק זֶרֶת לָנוּ" – אֲמַרְתֶּם עוֹד לִישׁוֹן?
וְכִי שֵׁם צִיּוֹן נָשָׂאתִי עַל שְׂפָתָי –
הַזְכַרְתֶּם, כִּי בְּכָל יְמֵי הֶחָג וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה
עַל רֹאשׁ כָּל שִׂמְחַתְכֶם (שֶׁהָיְתָה גַּם שִׂמְחָתִי)
לֹא הַעֲלִיתֶם אֶת שֵׁם קִרְיַת דָּוִד עַל פֶּה?
שׁוֹטַטְתִּי בָּעִיר בְּחַגִּים וּבְמוֹעֲדִים,
יָחִיד הָלַכְתִּי, עָבַרְתִּי גַּם בַּסָּך.
אַךְ אֲהָהּ, הֵן חֶטְאֲכֶם כַּשָּׁנִי מַאֲדִים
וּכְמוֹ זִכְרוֹן “יְרוּשָׁלַיִם” מִלִּבְּכֶם נִשְׁכַּח.
אֶתְמוֹל בָּרַדְיוֹ עַל צִיּוֹן “דִּקְלַמְתִּי” אֶת שִׁירִי,
שׁוֹמְעַי שָׁמְעוּ קוֹלִי עֵת לֹא אֶשְׁמַע קוֹלָם;
הוֹי, מַה יָּקַרְתְּ לִי, תֵּל אָבִיב עִירִי,
אוּלָם כִּירוּשָׁלַיִם לֹא תִּהְיִי לִי עַד עוֹלָם.
הארץ, 10.5.1932