כָּל דַּעֲבַד רַחֲמָנָא לְטָב עֲבַד

כָּל מַה דְּעָבִיד רַחְמָנָא

לְטָב עָבִיד;

אַךְ מָה עוֹלְלוּ “אֲמוּדָאִים”

לַמֶּלֶךְ דָּוִד?

לֹא הוּא הַמְּשׁוֹרֵר

וְלֹא הוּא הֶחָסִיד;

לֹא לוֹ הֶעָבָר

וְלֹא לוֹ הֶעָתִיד.

דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל

אֵינוֹ חַי וְאֵינוֹ קַיָּם;

וְהַמְּעַט לָהֶם זֹאת,

וְלֹא יֹאמְרוּ דַיָּם.

מְגַמַּת “אֲמוּדָאִים”

יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית

עִם דָּוִד הַזָּקֵן –

גַם אֲבִישָׁג הַשּׁוּנַמִּית.

אָמְנָם יְמֵי פֻּרְעָנִיּוֹת

בָּעוֹלָם מִתְרַגְּשִׁים;

גּוּרוּ לָכֶם מְלָכִים

וְגַם פִּילַגְשִׁים.

וְכַמָּה בֶּאֱמֶת

דָּרוּשׁ כֹּחַ גַּבְרָא

לַהֲפוֹך אֶת הָעוֹלָם

בְּאִיפְכָא מִסְתַּבְּרָא.

הוֹי נוֹרְמַן וּשְׁלוֹנְסְקִי,

אֲבִי־שָׁאוּל וּזְמוֹרָה;

אֵין זֹאת כִּי יָמֵינוּ –

יְמֵי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה.

וּמֵעַל דָּוִד הָאֻמְלָל

הֵסִירוּ הַנֶּזֶר

דִּיקִי אַלֶכְּסֵיי

וּשְׁטֵיינְמַאן אֱלִיעֶזֶר.

הארץ, 2.11.1931