בִפְתִיחַת "הַכִּנּוּס הָאַרְצִי הָרִאשׁוֹן

שֶׁל הַסּוֹפְרִים הַצְּעִירִים"

יָכֹלְתִי לְנַמְנֵם וַאֲפִלּוּ לִישׁוֹן,

כִּי אִישׁ לֹא הִפְרִיעַ וּבְקוֹלוֹ לֹא הִרְעִים.

נְאֻם הַפְּתִיחָה הָיָה מְצֻיָּן,

כִּי קוֹל הַפּוֹתֵחַ הָיָה דֵּי דָּלוּל;

הַפַּטִּישׁ כָּרָאוּי לוֹ הִדְהִים הַשֻּׁלְחָן

אַךְ הַנְּאֻם בִּכְבוֹדוֹ הָיָה כְּמוֹ צָלוּל.

לֹא הֵבַנְתִּי בְּהֶחְלֵט דִּבְרֵי הַמַּרְצָה,

כִּי הָ“אִידִילְיָה” עָבְרָה מִן הָעוֹלָם;

לְהֵפֶךְ: רַק עַכְשָׁו הִיא חָזְרָה לְאַרְצָהּ

עֵת יָשְׁבוּ צְעִירִים עִם זְקֵנִים בָּאוּלָם.

וְכֵן לֹא הֵבַנְתִּי עַל שׁוּם מָה הִיא טָרְחָה

לְלַמְּדֵנוּ כְּתִיבַת שִׁיר עַל שִׂנְאָה אוֹ אַהֲבָה;

מִי יוֹדֵעַ בִּכְלָל לִכְתֹב שִׁיר כַּהֲלָכָה?

אֶחָד מֵאֲלָפִים וְאוּלַי – מֵרְבָבָה.

הארץ, 31.3.1937