… אָז יָצְאוּ מִקִּרְיַת עֲנָבִים
חֲמִשָּׁה סוֹלְלִים עֲנָוִים,
עַל חֲמוֹר טָעֲנוּ הַמִּטְעָן,
בַּיַּלְקוּט לֶחֶם לַחַץ נִתָּן,
לֹא חִצִּים עִמָּהֶם, לֹא קַשְׁתָּם –
כְּלֵי מְלָאכָה לְכֻלָּם חֲמֶשְׁתָּם,
הֵם הָלְכוּ בִּדְרָכִים לֹא סְלוּלִים
כְּבִישׁ לִסְלֹל לַעֲבֹר גְּאוּלִים,
הֵם עָמְדוּ וּמִמְּקוֹם מַאֲרָב
הִשִּׂיגָם חֵץ מִדְבַּר הָעֲרָב.
הֵם נָפְלוּ תַחְתֵּיהֶם חֲלָלִים
כִּבְמַגָּל חֲפִיסַת שִׁבֳּלִים.
הֵם נָפְלוּ, אַךְ נָפְלוּ לֹא לַשָּׁוְא –
מְקוֹם נָפְלָם יִהְיֶה לְנוֹשָׁב.
הארץ, 17.11.1937