“אָרְכוּ הַלֵּילוֹת וְקָצְרוּ הַיָּמִים” –

אֱמֶת כָּל מִלָּה;

אַךְ “בְּלִי הֶרֶף נִגָּרִים הַגְּשָׁמִים” –

כָּאן הַ“לּוּחַ” “מַלְעִיז” בִּמְחִילָה,

שְׁמֵי טֵבֵת בְּתַרְצַ"ח טְהוֹרִים וְצַחִים

וּמֶזֶג הָאֲוִיר חַיֵּי נְשָׁמוֹת,

מִי יִתֵּן וְהָיוּ הַרְבֵּה תַּרְצַּ"חִים

כָּאֵלֶּה עַל פְּנֵי אֲדָמוֹת.

תַּרְצַּ"חִים “שָׁמַיְמִיִּים”, אַךְ לֹא “אַרְצִיִּים”

כִּי הָעוֹלָם עָמוּס מַשָּׂא לַעֲיֵפָה:

אֲנִי שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעוֹת עַל צְבָאוֹת וְצִיִּים,

אֲנִי מֵרִיחַ רֵיחוֹת שֶׁל אֲבַק הַשְּׂרֵפָה.

וּבְנַנְקִין מִשְׁתּוֹלְלִים כְּבָר גְּדוּדֵי יַפַּנִים,

וְשׁוּב פְרַנְקוֹ אֶת סְפָרַד מַרְעִישׁ,

הַדּוּצֶ’ה מַסְבִּיר לְגֶרְמַנְיָה פָּנִים

וּמְנַדֵּב לָהּ מוֹשָׁבָה כְּכַף אִישׁ.

וּפֹה בְּאַרְצֵנוּ רוֹצְחִים הַמְרַצְּחִים

וְשׁוֹדְדוֹת הַכְּנֻפְיוֹת;

פּוֹרְחִים כַּדּוּרִים, אֱגוֹזִים מִתְפַּצְּחִים –

אֲנִי מִתְכַּוֵּן לִפְצָצוֹת.

אוּלָם כְּנֶגֶד זֶה מְרֻבִּים הַשְּׂשׂוֹנוֹת:

הוֹפִיעוּ עַכְשָׁו כַּלָּנִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת,

בַּגִּנָּה צִפָּרְנֵי חָתוּל וְסַבְיוֹנִים

וּבַשָּׁמַיִם – נַחְלִיאֵלִים וְשָׁרוֹנִים.

הָעֻזְרָד, הַלִּבְנֶה, הַשָּׁקֵד

בְּעֶצֶם לִבְלוּבָם כִּבְחֹרֶף שָׁקֵט.

בַּיָּם תְּנוּעַת דָּגִים מָגְבֶּרֶת

וּמַחֲנוֹת עֲצוּמִים שֶׁל טָרִית בַּכִּנֶּרֶת,

וְעִם הָרִים וַעֲמָקִים עֲטוּפֵי דֶּשֶׁא

כֻּלָּנוּ עֵינֵינוּ לְיֶשַׁע.

הארץ, 13.12.1937