לֹא רַק בָּעִתּוֹנִים, – בְּכָל קֶרֶן זָוִית
מִתְוַכְּחִים עַל נְאוּמֵי ר' חַיִּים וְר' דָּוִד:
שְׁנֵיהֶם רְאוּיִים לְיַצֵּג אֶת הַכְּנֶסֶת,
שְׁנֵיהֶם מְעִידִים בִּזְכוּת וְלֹא בְּחֶסֶד.
הָרִאשׁוֹן קַר־הַמֶּזֶג, מָתוּן וְשָׁלֵו
לְשׁוֹנוֹ עֲצוּרָה, וְהַסְּעָרָה – רַק בַּלֵּב,
הוּא נוֹאֵם מַמָּשׁ כִּפְרוֹפֵסוֹר בְּקַתֶּדְרָה,
אֶלָּא שֶׁהָבְלַט מַשֶּׁהוּ מֵרֹךְ חוּט־הַשִּׁדְרָה;
וְאוּלָם הַשֵּׁנִי – לְשׁוֹנוֹ אֵשׁ לוֹהֶטֶת,
פְּעָמִים הִיא צוֹרֶבֶת וְגוֹרֶמֶת שָׂרֶטֶת.
מָשָׁל לְאַהֲבָה אַרְצִית הֲמוֹנִית
כְּנֶגֶד אַהֲבָה רוּחָנִית, אַפְּלָטוֹנִית;
עַל כָּל פָּנִים אֵין זֶה אָסוֹן וְצָרָה
אִם אֶחָד הָעֵדִים צָעַק צְעָקָה מָרָה,
וּתְנוּ לוֹ חֶפְצוֹ, יִתְרַעֵם וְיִזְעַק,
מִזְּעָקָה בַּצָּר לוֹ – אִישׁ עֲדַיִן לֹא נִזָּק,
וּתְנוּ נָא גַם לָנוּ קְצָת לִקְצֹף וְלִרְגֹּן
וּלְהִתְחַמֵּם לְחֻמּוֹ שֶׁל בֶּן־גּוּרְיוֹן.
הָיוּ וְיִהְיוּ עוֹד עֵדִים מְתוּנִים
וְאַל תִּרְגְּזוּ לִקְצַת הַחִצִּים הַשְּׁנוּנִים;
אָמְנָם: מָתוּן, מָתוּן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי שָׁוְיָא
אֲבָל לְבַעַל־הַקּוֹרָה מֻתָּר לִכָּנֵס בְּעָבְיָהּ,
רְצוֹנִי לוֹמַר: הָעִנְיָנִים מְאֹד מַכְאִיבִים
וּפְעָמִים אֵין לִזָּהֵר כָּל כָּךְ בְּ“טוֹן” וְנִיבִים,
וְכָל מָה דְּעָבַד רַחְמָנָא לְטַב עָבִיד:
הַמְּתִינוּת שֶׁל ר' חַיִּים וְהָרֹגֶז שֶׁל ר' דָּוִד.
הארץ, 14.3.1946