אֹהֶל קָטָן, חָצֵר קְטַנָּה

וּבֶחָצֵר גָּן;

סָפֵק לָבֹא פְּנִים, הַגַּנָּה,

אִם לִשָּׁאֵר כָּאן.

וּבַגָּן מִתְפַּתֵּל מִשְׁעוֹל

יָמִין וְגַם שְׂמֹאל;

“מִי בַּגָּן?”, הִרְהַבְתִּי לִשְׁאֹל —

אַךְ אֵין דְּמוּת, אֵין קוֹל.

כָּכָה שׁוֹתְקִים כָּל־הַשְּׁבִילִים

וְהַגָּן — כְּמוֹ זָר;

רַק לְרַגְלַי — תִּלֵּי תִּלִּים

פְּרָחִים נָבְלוּ כְּבָר.