רוּחַ נָגְעָה בִּשְׂפָתַי, תְּמוּנָה חָלְפָה עַל פָּנַי

וְלֹא אֵדַע מַה־שְּׁמָהּ;

נֹעַ נָעוּ שִׂפְתוֹתַי, דְּבָרִים סְתוּמִים הִטִּיחוּ

כְּלַפֵּי מִי, כְּלַפֵּי מָה?

נֹעַ נָעוּ שִׂפְתוֹתַי, פֵּרוּשׁ מִלָּה לֹא אֵדַע,

דִּבְרֵי קֹדֶשׁ אוֹ חוֹל?

הַכֹּל שָׁב לִכְשֶׁהָיָה, הַכֹּל נִשְׁאַר לִי סָתוּם

כְּמִשִּׁלְשׁוֹם וּתְמוֹל.

הַטִּי אָזְנֵךְ לְקוֹלִי, אוּלַי תֵּדְעִי תָּבִינִי

מַה־פֵּרוּשׁ הָאוֹת;

מָה אֲנִי וּמַה חַיַּי וּמֶה הָיְתָה וְלָמָּה

כָּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת.