נִסְתָּרְסוּ נֻסְחָאוֹת הַתְּפִלּוֹת,

נִטַּשְׁטְשׁוּ פְּנֵי הָאוֹתִיּוֹת;

בִּמְקוֹם הָאֲמָרִים הַצְּרוּפִים –

עַמּוּדִים שֶׁל שְׁאֵלוֹת וּתְמִיהוֹת.

מִסְתַּלֵּק אֲנִי מִתּוֹךְ סְפָרַי,

מִתְיַחֵד בְּפִנַּת הַבָּיִת;

וּדְמָמָה רוֹטֶטֶת בָּאֹהֶל –

וְהָיְתָה לְקִינָה חֲשָׁאִית.

“לֹא לָךְ הֵן הַמְּגִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת”

“לֹא לָךְ הֵם עַתִּיקֵי הַגְּוִילִים”.

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר פִּתְאֹם בְּנַפְשִׁי

מִתְרַגֵּשׁ קוֹל טָמִיר, אֵין מִלִּים.

וְאַחַר נוֹטֶפֶת הַדִּמְעָה.

וּבְפָרְשִׂי אָז שׁוּב אֶת־הַמְּגִלּוֹת

לִי יֻגַּד: יֵשׁ מַרְפֵּא בַּדִּמְעָה

וְרֶמֶז לִתְחִיַּת הַתְּפִלּוֹת.