יֵשׁ מַרְגָּלִית טוֹבָה אַחַת,

הִיא בְּעִמְקֵי יָם לְבָבִי;

זִיק נִשְׁמָתוֹ הַנִּדַּחַת

שֶׁל מַלְאָכִי וְכוֹכָבִי.

וְהַזִּיק מְהַבְהֵב תָּמִיד,

כָּךְ אוֹמֶרֶת מַרְגָּלִיתִי:

מָתַי יָבוֹא יוֹם מִתְּהוֹמוֹת

כִּי אֶשָּׁאֵב – וְעָלִיתִי.

אַף כּוֹכָבִי תָּמִיד הוֹמֶה,

בּוֹכָה נַפְשׁוֹ בַּמִּסְתָּרִים:

אוֹי, כִּי אֶחָד לָקוּי אָנִי

בֵּין חֲבֵרַי שֶׁבַּמָּרוֹם.

וּבְחַלּוֹנִי מַר יִבְכָּיוּן

רוּחוֹת נוּגִים לַיְלָה, לָיְלָה:

יֵשׁ לְךָ נֶפֶשׁ לַחֲצָאִין,

חֶצְיָהּ מַטָּה, חֶצְיָהּ מָעְלָה.