הַדְּמָמָה,

תְּהִי נַפְשִׁי עִמָּדֵךְ

מֵעָתָּה;

עַל יָדֵךְ

כִּי אֵשֵׁב – אֶשְׁקֹטָה.

כִּי אָמְנָם שָׂנֵאתִי קַן־שֶׁקֶט מֵעֶצֶם הַנְּעוּרִים,

יַעַן שֶׁרַבְתִּי

רִיב גָּדוֹל; וְלוּ מַתַּן שְׂכָרִי יִסּוּרִים –

יִסּוּרַי אָהַבְתִּי.

וָאוּכָל?

כָּל־חֵילִי נָתַתִּי

וְהַיּוֹם עוֹד לֹא הוּחָל,

וּכְבָר אֵבְךְּ, עַל מִשְׁבַּתִּי.

וַתֵּתַע נִשְׁמָתִי

לִתְבֹּעַ עֶלְבּוֹנָהּ,

וּבָאתִי

עַד בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה.

הַדְּמָמָה,

שֶׁלָּךָ אֲנִי, יַחְדִי לִי זָוִית

רַק אַמָּה עַל אַמָּה;

הַיּוֹם יִפְנֶה מַעֲרָבִית,

פִּתְחִי שַׁעֲרֵךְ

וְיָבֹא הַנִּדָּח,

וּצְאִי־נָא לְבָרֵךְ

אֶת־בְּנֵךְ, אֶת־יְחִידֵךְ,

הַדְּמָמָה.