שִׁמְעִי בְּדִמְמַת הַקּוֹל הַמִּתְלַבְּטָה בִּזְכוּכִית
חַלּוֹנֵנוּ,
וּרְאִי אֶת הַיָּד, הָאֶצְבָּעוֹת הַצְּנוּמוֹת הַשְּׁלוּחוֹת,
כְּאִלּוּ מִתְחַנְּנוֹת, אֵלֵינוּ.
בַּלַּיְלָה הַזֶה. יַקִּירָתִי, לֹא נוּכַל הֵרָדֵם.
אֵיךְ נָעִיז
הֵרָדֵם בְּעֵת שֶׁמִּתְחַנְּנָה נִשְׁמַת בֶּן־אָדָם
מֵאַחֲרֵי חַלּוֹנוֹת הַבָּיִת.
בְּלֵילוֹת כָּאֵלֶּה אִי־אֶפְשָׁר לְתַנּוֹת אֲהָבִים.
נוֹשִׁיטָה
יָדֵנוּ לִמְאוֹרוֹת הַתּוֹעִים הַהוֹלְכִים וְכָבִים –
לַנְּשָׁמָה הַכָּבָה בְּלֹא עִתָּהּ…
השלוח, תרס"ט