חוּדִי, חוּדִי אֶת חִידָתִי

וְאֶת חֲלוֹמִי קוּמִי פִּתְרִי;

מָה אֲנִי, מֵאַיִן בָּאתִי,

אַיֵּה שִׁכְנִי וּמְקוֹם סִתְרִי,

מָתַי עָלָה, יִשְׁקַע יוֹמִּי,

מָה רֵאשִׁיתִי וַאַחֲרִיתִי;

וּמַה טִיבוֹ שֶׁל חֲלוֹמִי,

שֶׁהָגִיתִי וְהָרִיתִי.

הָיֹה הָיְתָה לִי אָז נַעֲרָה.

כַּחֲלוֹמִי גַם חֲלוֹמָהּ;

וְאֶת סוֹדָהּ וְאֶת צַעֲרָהּ

שָׁמְרָה לָהּ עַד אַחֲרוֹן יוֹמָהּ.

וְהַנַּעֲרָה הָאַגָּדָה

כְּבָר אֵינֶנָּה… הִיא נֶעֱלְמָה,

וּכְאִלּוּ חוֹזֶה בָּדָה

אֶת עוֹלָמִי וְעוֹלָמָהּ

חַפֵץ אֶחְפֹּץ וְנִרְקַמְנוּ

בְּאַגָּדָה חִוְרַת צְבָעִים;

יֹאמַר אָדָם כִּי חָלַמְנוּ –

חֲלוֹמֵנוּ הָיָה נָעִים.

העולם, תרס"ט.