לֹא אַתְּ הִיא זֹאת, לֹא אַתְּ הִיא זֹאת,
אֲשֶׁר בִּקַּשְתִּי.
וְלֹא בִּשְׁמֵךְ קִדַּשְּׁתִּי קְרָב
דָּרַכְתִּי קַשְׁתִּי.
לֹא אַתְּ הִיא זֹאת שֶתִּבְנִי שְׁמִי
וְדוֹר תָּקִימִי;
וְאִם אֶפֹּל מֵת עַל שְֹדֵה הַקְּרָב –
לֹא תִהְיִי עִמִּי.
וְאִם אֶפֹּל מֵת – וְרַצְתְּ מִקְּרָב
כְּרוּץ בּוֹגֶדֶת;
וְלֹא יִקְדַּשׁ לָךְ קוֹל דְּמֵי הָעָם
וּכְבוֹד מוֹלֶדֶת.
ארץ, תרע"ט