שְׁמֵךְ לֹא אֶשָֹּא מֵעַתָּה עַל שִפָתַי

וְלֹא אֶכְתֹּב אֵלַיִךְ אִגֶּרֶת;

הֵן אֲנִי הוּא עוֹד אוֹתוֹ שֶׁהָיָה

וְאַף אַתְּ הֵן לֹא תִהְיִי אַחֶרֶת.

עַכְשָו אֵדַע: לֹא אַתְּ הַמְבֻקֶּשֶׁת

וְהַמְבַקְּשֵׁךְ – לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי.

זֹהַר רִאשוֹן שֶל שַׁחֲרִית־אַהֲבָתִי

שִׁכְּרַנִי, הִכַּנִי, הִטְעַנִי.

עַכְשָיו אֵדַע: לֹא לָךְ הִתְפַּלַלְתִּי,

אַתְּ הָיִית זֵכֶר קַל שֶל הָאִשָּׁה,

אֲשֶׁר לָהּ תֶּחְמַרְנָה תְּפִלּוֹתַי

וַאֲשֶׁר אֵלֶךְ לְאוֹרָהּ וּלְאִשָּׁה.

אַל נָא תְּבַקְּשִׁי מִמֶּנִי דְּבַר שָׁלוֹם

אַף אֲנִי אֵינִי רוֹצֶה מַזְכֶּרֶת;

מַה שֶׁיֶּהְגֶּה לָךְ פִּי מִתּוֹךְ פְּרִידָה;

כִּי לֹא אֶכְתֹּב אֵלַיךְ אִגֶּרֶת.