מַה דַּלּוֹתִי מְאֹד, אֱלֹהִים אַדִּירִים,
בַּיַּבֶּשֶׁת הַזֹּאת;
כִּי מְלֵאוֹת הַתְּפִלּוֹת וּפוֹרִים הַשְּׁחָקִים —
וְהָאֲדָמוֹת כֹּה רָזוֹת.
מַה שָּׂמַחְתִּי מְאֹד, אֱלֹהִים אַדִּירִים,
כִּי מֵאֵשׁ וְסוּפָה
עֲנִיתַנִי תָּמִיד, גַּם אוֹתִי גַם הַטָּף,
בְּשִׁבֹּלֶת שְׁדוּפָה.
מָה אֻשַּׁרְתִּי, מְאֹד, אֱלֹהִים אַדִּירִים,
כִּי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחַד
לַעֲרוֹת אֶת חַיַּי וְלַעֲרוֹף עוֹלָמִי
עַל אֶבֶן אַחַת.