עִם צָהֳרֵי אֶחָד מִימֵי שָׁרָב

אֶל מִרְפַּסְתִּי קָרַב אָדָם כָּמוֹנִי,

אַךְ הַהֶבְדֵּל – שֶהוּא צַלְמוֹ טָרֹף טָרַף,

טָרֹף טְרָפוֹ בַּסַּעַר מִבָּעֹנִי.

חֶצְיוֹ הָיָה עֵירֹם, אַךְ כָּל מַעְַרֻמָּיו

בָּכוּ מִמַּחְשַׁכֵּי כָּל עָיִן;

נֶגְדִּי עָמַד אֶזְרָח, אֲשֶׁר בִּדְמִי יָמָיו

פְּזוּרֵי מַעְַרֻמֵינוּ, הָהּ, יִשָֹּא כְּקָיִן.

יָדוֹ הָיְתָה קְמוּצָה, נַפְשׁוֹ גְלוּיָה

וְאֶל פָּנַי צָוַח: כְִּתֹּנֶת;

וְכָל צְוָחָה שָֹרְפָה כָּאֶבֶן הַקְּלוּיָה,

וְשֶׁל עֶרְיַת שְׁאוֹל הָיְתָה זֹאת הַתִּקְרֹנֶת.

חֲלִיפַת בְּגָדִים נָתַתִּי לוֹ וְהוּא חֲטָפָם וְהָלַךְ,

וְהִתְנַחַמְתִּי כִּי גָמַלְתִּי חֶסֶד;

אַךְ עִם לֶכְתּוֹ שָׁמַעְתִּי, כִּי גַבּוֹ שָׁלַח

קְלָלָה טְרוּפָה אֵלַי וּלְכָל הַכְּנֶסֶת.

שְׁלֹשָׁה יָמִים דְּרָכַי לֹא נִזְדַּמְּנוּ עֲלֵי דְּרָכָיו,

אַחַר פְּגַשְׁתִּיו לָבוּשׁ מַדַּי: מְעִיל וּמִכְנָסַיִם,

אַךְ מַה נִּזְעַקְתִּי אֶל פָּנָיו עַל כְּבִישׁ הַמֶּלֶט הָרָחָב!

כִּי נִדְמָה, שֶׁנִּזְדַּמַּנְתִּי עִם עַצְמִי בְּעֶצֶם צָהֳרָיִם.