סְלַח לִי, אֱלֹהִים,
פִּשְׁעִי מְאֹד כָּבֵד;
יָפָה הָיְתָה עַד מָוֶת הָאִשָּׁה הַהִיא,
עַד חֵטְא.
וְשִׁכּוֹר מִן שְֹרָף אֲשֶׁר זָלַף
וַהֲלוּם רֵיחוֹת שֶל וַרְדִּינָה –
קִרְבִּי כְּחֵץ חָלַף
גְּזַר דִּינָהּ:
“אַף הִיא תָּמוּת”…
וְהַפְּסָק פָּגַע:
שָׁנָה עָבְרָה – וּמְרַאֲשוֹתֶיהָ, הָהּ, בָּעַר שׁוֹשַׁן פָּמוּט.
סְלַח לִי, אֱלֹהִים, רָצַחְתִּי בִּשְׁגָגָה.