חֲצוֹת. זְקֵנָה אֵי־שָׁם בְּבַיִת מִשְׁתַּעֶלֶת

וּמֵאֵי מִשָּׁם אֶשְׁמַע בִּכְיַת תִּינוֹק;

פִּתְאֹם כְּמוֹ חוֹרֶקֶת אֵיזוֹ דֶלֶת

וּמִישֶהוּ פּוֹרֵץ מִתּוֹךְ צִינוֹק.

אֵלֵךְ נַחֵם אֶת הַזְּקֵנָה הַמִּתְיָאֶשֶׁת,

אֵלֵךְ הַשְׁתֵּק הַיֶּלֶד הַסּוֹרֵר;

אֹמַר לָהֶם: נַפְשִׁי חָדְלָה הֱיוֹת נִרְגֶּשֶׁת

וְלִשְׁלָשְׁתֵּנוּ – תַּן עַל חוֹל עוֹזֵר.

זְקֵנָה עַל מִטָּתָהּ בָּאֹפֶל מִתְאַנַּחַת,

תִּינוֹק בּוֹכֶה וְתַן מְיַלֵּל;

אֲהָהּ, תֵּבֵל טִפֶּשֶׁת וּפִקַּחַת,

הַבּוֹכָה לַשָּׁוְא בַּחֲצוֹת הַלֵּיל.