(במלאת שלשים שנה לעבודתו העתונאית)

מִכְתַּב יָדְךָ מֻשְׁלָם: מַסַּד, כַּרְכּוֹב וָקָרֶן;

אַךְ הוּא דַּקִּיק מְאֹד, מַמָּשׁ כְּחוּט הַשַּׂעַר;

שְׁלשִׁים שָׁנָה אַתָּה מְנַסֶּה אֶל הַצִּפֹּרֶן,

יוֹם יוֹם אֶת קְצֵה עֵטְךָ, כְּמוֹ גַלָּב — הַתַּעַר.

עֲלֵי הַנְּיָר שֶׁלְּךָ כֻּלָּם תַּמִּים בְּיַחַד

וְכָל פִּסָּה לְעַצְמָהּ כְּבַאֲנָךְ מְיֻשֶּׁרֶת;

וְאִם אֶת הַפִּסּוֹת לִתְפֹּר בְּחוּט וָמַחַט —

וְעָבְרוּ כָּל הַחַיִּים כִּבְסִינֵימָה הַסֶּרֶט.

אוּלָם הַגִּידָה נָא לִי מַהִי הַתִּשְׁלֹמֶת

וּמַה שְׂכָרָהּ שֶׁל הַ“קַּרְיֵרָה” הַמּוֹשֶׁכֶת?

הוֹי, בֶּן־אָדָם נִסְתָּר, יוֹשֵׁב בְּתַעֲלֹמֶת.

“פְּסֵבְדוֹנִים” וְ“אַנוֹנִים”, “עוֹזֵר מַעֲרֶכֶת”.

אַךְ אַתָּה אֵינְךָ בְּעֵינַי כְּאִישׁ הַשֶּׁקֶט,

וּבְזָוִית הַפֶּה שֶׁלְּךָ מֻצְנָע קַו מָרֶד;

אֲנִי מְבָרֶכְךָ, שֶׁיֵּשׁ לְךָ עוֹד פֶּקֶד

קֹר וָחֹם, וְלִפְעָמִים — צְמַרְמֹרֶת.

השיר הוקדש לסופר־העיתונאי מ. בן־אליעזר