בִּפְרֹס אָבִיב — מַה מִּשְׁתַּכֶּרֶת

כָּל אַרְצֵנוּ מֵרֵיחוֹת!

אַךְ כְּלוּם בַּחֹרֶף אֵין הַוֶּרֶד?

וּמְצִלְתַּיִם אָז פָּחוֹת?

הֶאָח, הֲרֵי זֶה יֹפִי, עֹנֶג

(אַף שֶׁזֶּה גַם קְצָת מַרְגִּיז):

גַּם בַּחֹרֶף הַבַּבֹּנֶג

וְרַק בַּחֹרֶף הַנַּרְקִיס.

בַּפְּרִיחָה כִּמְעַט אֵין פֶּסֶק

בְּחֶשְׁוָן אוֹ יֶרַח זִיו;

דַּוְקָא בַּחֹרֶף בָּא הַשֶּׁסֶק

וּבַחֹרֶף בָּא הַשְּׁזִיף.

וְהֶחָרוּב וְגַם הַסֶּלֶק,

הַכַּלָּנִית וְהַלּוּפָן,

פּוֹרְחִים דַּוְקָא בִּימֵי הַשֶּׁלֶג

עִם סוּפוֹת עַצְמָן, גּוּפָן.

גַּם בַּחֹרֶף הָרַקֶּפֶת

וְרַק בַּחֹרֶף אֲפוּנָה;

כִּי אַרְצֵנוּ הַנִּכְסֶפֶת

רַבָּה תָּמִיד בָּהּ הַתְּכוּנָה.