יֵשׁ עוֹד אֶחָד

עָשׂוּי בְּצַלְמִי, זֶה בֶּן־זוּגִי;

וְהוּא מִחוּצָה לִי, וְאַף בִּפְנִים חוּגִי,

וְזֶה אֶת זֶה נֶאֱהַב, וְזֶה מִזֶּה נִפְחָד.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר מִקְּהַל רֵעִים פִּתְאֹם

הַהוּא נִבָּט אֵלַי שָׁקֵט,

וְאוֹת אַחִים בֵּינֵינוּ מְרַקֵּד

וְצֵל בְּצֵל יַבִּיט וּתְהוֹם בִּתְהוֹם.

אַךְ יֵשׁ אֶל תּוֹךְ חַדְרִי יְזַנֵּק וְנִצָּב

וְעַל עֵינִי עֵינָיו, וְעַל חִצַּי חִצָּיו,

“הָשֵׁב גְּזֵלַת צַלְמִי” – יְצַו לִי צָו;

וְאָז בִּהְיוֹת אֲנִי לְבַדִּי עִמּוֹ

אֲנַשֵּׁק צִלִּי בְּטֶרֶם אַהֲדִימוֹ –

אַחַר יוּשָׁב פִּגְרוֹ אֶל חֵיק אִמִּי־אִמּוֹ.

כתובים, תרפ”ז